מדבר זה איפה שלא יורד גשם אף פעם

מאת: צב טמים

כבר שבועות אנחנו מדברות על טיולילה למדבר, איריס ואני. בהתחשב בעובדה שבעוד יומיים האופנוע שלה עובר לאבא החדש שלו – היום זו ההזדמנות האחרונה. בסביבות השעה אחת עשרה היא מתקשרת לשאול אם יש לי חליפת סערה כי יש שמועות שגשום בדרום. מצחיקים, התל-אביבים האלה. "הדרום" זה בשבילם באר שבע כמו ש"הצפון" זה חיפה. אני נאבקת בשאריות השינה שאופפות את המוח שלי ומסבירה שאנחנו נוסעות למדבר, שזה איפה שלא יורד גשם אף פעם. אני יכולה לשמוע אותה מושכת כתפיים בצד השני של הקו.

בחצות ועשרה אנחנו כבר בתנועה. היא מובילה, האיריס. קצת אחרי הירידה לאיילון אני מאבדת אותה לרגע. הזהרתי מראש שאני איטית, אבל תמיד לוקח לאנשים כמה דקות עד שהם מבינים עד כמה. הבזק פתאומי גורם לי להפסיק לחפש אותה ולמצמץ בבלבול. מה? מצלמה? על איילון? מציצה בלוח השעונים- אני על 90, איך מצלמה? עוד הבזק. עוד אחד. יה! זו סופת ברקים! איזה יופי! באמת חורף! אני צוחקת לעצמי בתוך הקסדה ומאיצה כדי להדביק את המובילה שלי ולוודא שהיא לא מפספסת את זה. ברקים זה נהדר.

"שומעת? את צריכה להוביל, האורות שלי משהקים". היא צודקת, "משהקים" זו בדיוק ההגדרה למה שהאורות שלה עושים בחצי השעה האחרונה. פעם בכך וכך זמן הם כבים, וחוזרים לתחיה רק אם היא מפעילה איתות, וגם אז לא תמיד. טוב נו, תיאורטית אני רק צריכה להמשיך ישר עד צומת הערבה. אפילו לי יהיה קשה ללכת מפה לאיבוד. אני מניחה שבעוד רגע או שניים נדרים מספיק, ואז גם יפסיק הטפטוף הזה שמלווה אותנו כבר שעה.

או שלא. בדיוק כשכביש 25 מתחיל להתפתל והירידה הופכת חדה, הטפטוף הופך למבול מטורף.  כאילו כדי לוודא שלא אוכל לראות יותר ממטר קדימה, את המבול מלווים ערפילים משונים, תלויים בדיוק בגובה העיניים. אני עושה טעות חמורה ופותחת את המשקף כדי לבדוק אם הראות משתפרת. הטיפות מכסות אותו מבפנים והערפל נצמד אליהן, יוצר תמהיל שמנוני למדי שבלתי אפשרי לנגב עם הכפפה. הוא ישאר פתוח עד שאוכל לעצור ולנקות אותו, שזה חבל כי הגשם ממש דוקר לי בפנים. מאחוריי, האורות של האיריס בהתקף שיהוקים מחודש מהבהבים את עצמם לדעת. לפחות אני יודעת שהיא עוד שם, אם כי אין לי מושג איך היא מצליחה להתקדם בלי אורות.

חושך מצרים סביבנו, מגפי הקיץ שלי מלאים מים והערפל סמיך דיו להחזיר את מעט האור של האנפילד ולסנוור אותי. אי אפשר לראות יותר משישים או שבעים סנטימטרים קדימה. אם להוסיף לזה את העובדה שאין אפילו טיפת שול לרפואה ואין איפה לעצור, המצב שלנו די ביש. אני משתדלת בכל כוחי להתרכז באורות של האיריס ולא בנשיכות האלימות של הקור. הנה הם כבים… איתות… הם חזרו. שוב כבים. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה להפסיק לרעוד. אחרי כל עיקול אני שולחת מבט ימינה בתקווה לראות שלט מוכר ולהבין כמה עוד נשאר עד לצומת הערבה, עד שיגמר ההר. נדמה לי שאנחנו פה כבר שעות. אני מקווה שאיריס לא רוצה להרוג אותי, אבל אני פשוט לא יכולה להאיץ. אני לא רואה כלום, והגשם והערפל מתעקשים להכנס לי לעיניים. אחרי נצח אני מזהה את שלט הכניסה לנחל תמר ונושמת לרווחה. עוד דקה ונגיע לתחנת דלק.

אחרי ניגוב נמרץ של הקסדה והפנסים וכמה קפיצות במקום כדי להחזיר את התחושה לגפיים אנחנו עולות על כביש הערבה. בעוד קצת יותר מעשרים קילומטרים נגיע. אני מאיצה בקוצר רוח, איריס מהבהבת מאחורי. אני מאיצה עוד קצת. אחרי כמעט שעתיים בעשרים-שלושים קמ"ש אני רוצה להרגיש קצת רוח. מאוחר מידי אני מבחינה שהגשר האירי שאני עומדת לחצות מלא במים. אני מאטה עד כמה שאפשר וצוללת עם הבריטי, מקפידה לשמור על המצערת פתוחה. האגזוז קבור תחת המים, מבקבק בעליבות קולות של טביעה. לעזאזל. אני לא עוזבת את הגז. לא נכבה. מזל. בחמש ועשרה אנחנו מגיעות לבית ספר שדה חצבה, מטפטפות כמו גור חתולים אחרי אמבטיה ואומללות באותה המידה. שעתיים וחצי אחר כך העירו אותי בעליצות כדי לבשר לי שירדו כמעט 15 מילימטרים אתמול (חצי מהכמות השנתית!) ושהולכים לצוד שטפונות.

היה ציד מוצלח.