מסע בעקבות הרטרו (פרק 2)

מאת: שריאל אילון ("אופניק")

(לקריאת "מסע בעקבות הרטרו פרק 1")

חברת מוטו גוצי

החברה בשם זה נוסדה ב-1919 בעיר התעשייה ג'נובה בצפון איטליה, כשמשרדי ההנהלה ממוקמים בעיירה מנדלו דל לריו שבאלפים, ובכך היא מותג האופנועים הוותיק באירופה שעדיין פועל ברציפות.

גם מוטו גוצי כמו מותגי אופנועים ומכוניות אחרים מתקופה זו, נולדה מתוך עולם התעופה, אולם לא מתוך החלטה אסטרטגית של חברה קיימת להרחיב פעילותה לתחום הרכב תוך ניצול היכולות הטכנולוגיות שברשותה, כמו למשל BMW שפגשנו בפרק הקודם, אלא מיוזמה של 3 טייסים איטלקים בוגרי מלחה"ע הראשונה, להקים חברה לייצור אופנועים.

טיסה כמו גם רכיבה על אופנוע נתפסים עד היום כעיסוקים הרפתקניים ונועזים והקשר ביניהם הוא אך טבעי. לרבים זכור טום קרוז הצעיר כפרח טייס שרוכב על אופנוע בסרט 'אהבה בשחקים'. למעשה האופנועים הראשונים הקדימו במעט את הופעת המטוסים הראשונים, ושני התחומים התפתחו במקביל והושפעו זה מזה.

בכל אופן הטייס ג'ורג'יו פרודי שהביא את המימון מאביו העשיר, רצה להמנע משימוש בשמו כדי לא לבלבל את המשקיעים עם החברה של אביו, ולכן השתמשו רק בשמו של הטייס קרלו גוצי. ולאחר שהחבר השלישי, ג'יובאני רוולי שהתפרסם כאלוף תחרויות רכיבה ונבחר כפרזנטור נהרג בתאונת טיסה, הוחלט להנציח אותו בסמל החברה בדמות עיט פרוש כנפיים, כסמל הטייסת שלהם.

מעניין שגם לפיתוח תצורת המנוע האופניינית של מוטו-גוצי יש סיפור מיוחד. במאבק על קליינטורה באיטליה העניה שלאחר מלחה"ע השנייה נחלקו היצרניות לכאלה שהתמקדו בקטנועים ולכאלה שפיתחו אופנועים. אולם כשמוטו גוצי פיתחה אבטיפוס של קטנוע בנסיון לנגוס בשוק הקטנועים הגואה, הגיבה חברת למברטה כשהציגה בשנת 1953 אבטיפוס לאופנוע בעל מנוע V טווין רוחבי וגל-הינע. בעקבות כך שתי החברות הסכימו לגנוז את אבות-הטיפוס האלו, והמשיכו לייצר קטנועים או אופנועים קטנים בעלי מנועי סינגל. אולם לאחר יותר מעשור הוציאה מוטו-גוצי את ה-V7 הראשון כמענה למכרז ממשלתי לייצור אופנוע משטרתי שבו גם זכתה, עם תצורת המנוע וגל ההינע שנלקחה מאותה למברטה אבודה, תצורה שהפכה למאפיין אייקוני של אופנועי מוטו גוצי עד היום.

המוטו גוצי עם ה – 'ל'

הפגישה הראשונה שלי עם תוצרת מוטו גוצי הייתה בשנת 1985 כשלמדתי רכיבה בחיפה על V35. איך זה היה? 30 שנה, לך תזכור, ובכל זאת זכורות לי שתי חוויות הקשורות ליציבות המפורסמת שלו. בשיעור הרכיבה הראשון עליתי לראשונה בחיי על אופנוע, ולאחר הסבר קצרצר על תפקידי הידיות והרגליות נשלחתי למגרש החניה לרכב במעגלים. המורה כמנהג המורים, נעלם לעיסוקיו. בשלב כלשהו איבדתי ריכוז והאופנוע פתח את רדיוס הסיבוב כך שלפתע מצאתי עצמי 'שועט' לעבר המדרכה במהירות של כ 10 קמ"ש… כמובן שרציתי לעצור אך נתקפתי בלק-אאוט ולא זכרתי על מה ללחוץ ומתי. ככל שקו המדרכה הלך והתקרב, השלמתי עם העובדה הכואבת שזו כנראה הולכת להיות סוף הקריירה האופנועית שלי עוד לפני שהתחילה. ישבתי בריפיון על הגוצי, ללא גז, והוא המשיך להתקדם מעצמו לעבר הקץ הבלתי נמנע, והופ! להפתעתי הרבה הוא טיפס על המדרכה, המשיך בנסיעה, החלטי ויציב כקטר, וירד מעברה השני כאילו כלום. חזרתי לאזור הסיבובים שלי ונשמתי לרווחה כשנוכחתי שאף אחד לא הבחין בפדיחה.

בזיכרוני השני נשלחתי לראשונה לרכיבה חוץ למגרש. המסלול הנבחר היה בין צומת הטכני לצומת בעלת השם המאיים ומבשר הרע 'צומת וולקן'. אם יש מקום שהכי לא מתאים לשלוח אליו תלמידי רכיבה, ובעצם כל יצור חי על רכב על אופנוע או ברגל, זה קטע הכביש  הזה. עומס תנועה בלתי נסבל, אוטובוסים, משאיות, וטריילרים מהנמל, כולם נדחפים ברעמת מנועים ועננות דיזל, כשמעל לכל מרחפת הצחנה הרעילה של מפרץ חיפה.

הדימוי שעלה בראשי כשאני מנסה לשרוד את מסע האימים הוא של פרודו באגינס המותש, נישא על כתפיו של חברו האמיץ והגוץ סם, כשהם מטפסים במעלה הגיהינום המעושן של רמת מורדור (בפרק האחרון של שר הטבעות). כך גם הגוצי הגוץ והעיקש פלס דרכו דרך מוראות אזור התעשייה, ועד מהירה מצאנו עצמנו בסיפור בלהה משלנו: רכבתי לאיטי בתנועה הכבדה, כשהמורה והקבוצה כבר נעלמו אי שם מלפנים, מימיני אוטובוס אפוף עשן שחור, משמאלי נצמדת משאית בעומס יתר, מלפני בור מפחיד באדיבות מע"ץ, ומאחורי ברוס-לי, אלוף הקראטה… מה אעשה ולאן אפנה?

בו במקום החלטתי להירשם לחוג קראטה ולהתעמת עם ברוס, אבל הבור של מע"ץ 'שדהר לעברי' נראה עמוק יותר ויותר ככל שהתקרב. אינסטנקטיבית נעמדתי על הרגליות בתנוחת ראלי פאריס דקר, ושוב הופתעתי כשהגוצון נכנס ויצא מלוע הר הגעש מבלי להניד טלטל, או  תלתל. רק בחלוף הזמן למדתי על מנהג מורי הרכיבה לכוון את סל"ד הניוטרל למקסימום ואת כווץ המתלים למינימום, כך שהיו רכים כמו חמאה, דבר שהתגלה כשימושי ביותר, במגרש ומחוצה לו.
המשך יבוא.