מסעו של פיץ אל קצווי ארץ

מאת: ניתאי "פיצ" רונן (קישור לבלוג: 'הקסדה')

 

הכל התחיל מבורג.

חזרתי מהעבודה בעצבים, רק רוצה לפרוק את זה עם הגז, וברגע אחד של חוסר תשומת לב הורדתי הילוך במקום להעלות. הסל"ד עלה לשמים וחצה את הקו האדום. פתאום הכל עבד חרא, המנוע התאמץ להעלות סל"ד וברגע ששיחררתי גז הוא כבה.

אחרי כמה שעות של חשיבה הגעתי למסקנה שזה כנראה השסתומים. פותח את המכסה ורואה שבורג הכיוון של שסתום היניקה נפקד מקומו. ברגע הזה הבנתי שאני חוזר כל יום מהעבודה עצבני, הולך לישון עצבני וקם לעבודה עצבני, זמן להתפטר.

ראג'ש, הרויאל אנפילד הימלאיין שלי, עלה על גרר למוסך. במזל הבורג לא נפל לתוך המנוע ולא נגרם שום נזק. אנפילד קשה להרוג.

כמה ימים אחרי ההודעה למעסיק על ההתפטרות, אני מקבל מייל מהקיבוץ, שמהחוזה הבא שכר הדירה יעלה במאה שקל, וזה מרתיח אותי. רק לפני שנתיים הייתה העלאה בשכר הדירה, אנחנו עדיין בתוך משבר הקורונה, לא רק שלא נוספו שירותים שיצדיקו העלאת מחירים, אלא שהתנאים אפילו טיפה הורעו. לקחו לנו את הבוילר המרכזי שנתן מים חמים 24/7 והחליפו אותו בדודים אישיים זוללי חשמל בלי קולטי שמש. החלטתי שעל הפרנציפ אני לא נשאר.

אז יש גם לחפש עבודה וגם למצוא דירה. התמרמרתי על הדירה לחברה מהעבודה והיא אמרה לי "אתה יודע… יותר זול לגור באוהל", שנינו צחקנו והמשכנו את היום, אבל משהו במשפט הזה תפס אותי והרעיון התגבש מהר.

מגורים על גבי האופנוע? – חשבתי שזה רעיון מטומטם. הייתי בטוח בזה וחיפשתי כל בן אדם עם שכל בראש שיוריד אותי מהרעיון הזה, שיאשר לי שזה אכן רעיון מטומטם, אבל כל מה שקיבלתי הייתה רוח גבית.

ומרעיון עברתי לשלב ההכנות.

הייתי צריך שק שינה חדש, אחרי שבסוכות האחרון ראג'ש לעס לי את הקודם, וציוד שיאפשר לי לגור באוהל טיפה יותר בנוחות. גם ראג'ש היה צריך הכנה, בדמות עריסה לטלפון עם שקע USB, מגני ידיים וטיפול.

הדירה חוסלה. התכוונתי לצאת לטיול סובב צפון של חבורה ששמה דגש על התנהלות במסע אדוונצ'ר ארוך. בא לי בול.

*   *   *

יצאתי יום לפני הטיול כדי לישון אצל חברים של אמא שלי כדי שאוכל להיות בנקודת פתיחה מוקדם בוקר, אבל היתה איזו תחושה לא טובה בבטן, מהסוג שבדיעבד אומרים "כוסאומו הייתי צריך להקשיב לעצמי".

קיבלתי הנחיות על דרך קיצור למושב, משם גם הגוגל-מאפס לקח אותי. מה שהיה אמור להיות דרך עפר קלה התגלה כדרך עפר מלאה באבנים בגודל של תפוח. הצלחתי להתמודד עד שאיזה סלע אחד הפתיע אותי וראג'ש ואני על הרצפה. אחרי עשר דקות של מלחמה להעמיד אותו (עלייה, אופנוע כבד, רוכב קטן) אני רואה שהתושבת של הפנס התרסקה והכידון עקום, החלק הימני מסתכל לכיוון השמש, הכל עובד כמו שצריך אבל עם כידון כזה אני לא יוצא לטיול אדוונצ'רים בשטח.

אני מחליט לוותר על דרך הקיצור, נכנס לכפר ערבי וחוזר לכביש. כשאני מגיע לרחוב אני מרים טלפון למארחים ואין תשובה. במשך שעה אני עומד ברחוב, הג'ננה עולה ואין תשובה. בסוף חתכתי לקמפינג באיזור נתניה, קרוב למוסך. בדרך עברתי בתחנת דלק וקניתי שתי בירות, להרגיע את העצבים בקמפינג.

בעל הקמפינג קיבל אותי בזרועות פתוחות וכוס תה. מקשקשים קצת והוא חותך לישון, אני נשאר עם שתי בירות והעצבים מתפוגגים.

 

 

בבוקר נסעתי למוסך, אין כרגע כידון במלאי, מנסים ליישר כמה שאפשר וסך הכל התוצאה סבירה. פנס למזלי יש, גם עוד לפני הנפילה הוא היה סדוק, כנראה שבאמת הגיע הזמן להחליף.

מהמוסך – הביתה לכמה ימים, חגגתי יום הולדת ושוב יצאתי לדרך בכוחות מחודשים ובהבנה שאם הבטן מדברת, כדאי להקשיב. אולי אני מכניס את עצמי לצרה, ואולי אני סתם רעב, בכל מקרה כדאי לטפל במה שזה לא יהיה.

יצאתי שוב מהבית עם חיבוקים, דמעות ושאר ירקות, לכיוון ים המלח במסלול הקבוע שלי לרכיבות דרומה: מהבית לגונן, עלייה לצומת וואסט, כביש מפותל היטב, ואיך שמסיימים את הפנייה החזקה – הנוף של עמק החולה נפתח ואי אפשר שלא להוריד שנייה קצב כדי להוריד לרגע את העיניים מהכביש. עם זה החום נשבר ונכנסים לאוויר הקריר של רמת הגולן.

רוכב על הכביש המזרחי, עובר את תחנות הרוח, עוצר למנוחה במצפה מזדמן ומגיע לירידות של מבוא חמה. בגלל זה אני אוהב את המסלול הזה. מבחינתי הפיתולים המגוונים של מבוא חמה מהווים קליברציה לי ולראג'ש, שם אני מרגיש הכי טוב איך הוא מתנהג עם המשקל, כמה אפשר להשכיב, כמה צריך להאט, כמה גז הוא יכול לתת.

ממלא דלק בצמח וממשיך. מוצא נקודה טובה לארוחת צהריים טיפה לפני בית שאן ומחליט שאני חייב טבילה. ממשיך לנחל הקיבוצים, מבלה שעה בלהכנס ולצאת מהמים, עושה קפה, מרטיב את החולצה וממשיך. לפניי כביש 90 במלוא הדרו. אגב, מכירים את הצומת בכביש 90 שיש ימינה לירושלים ושמאלה לים המלח? יש שם רמזור חדש שלא מזהה אופנועים, good fucking luck… חיכיתי עשר דקות עד שג'יפ צבאי נעמד מאחורי. ממשיך דרומה ופונה ימינה לפני המחסום של ים המלח ומטפס לחאן מצוקי דרגות. לוקח את הסרפנטינות באיזי ורכב ספורט עוקף אותי בעצבנות. שיבושם לו.

כשאני מגיע לחאן אומרים לי שהמקום ריק ואם אני רוצה להשתדרג לאוהל בדואי גדול ללא עלות, אין בעיה בכלל.

אז התמקמתי באוהל הבדואי, פרקתי את האופנוע והלכתי לבר של המקום, כי צריך בירה. ופאק, איזה אחלה בירה, איזה אחלה נוף, מאיר אריאל צדק, באמת כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר.

אחרי זה אני מתפנה לחלק הפחות אהוב עליי בטיולים, הכנת האוכל. בזה אני יודע שאין לי מספיק ניסיון כדי להכין ארוחות גורמה בשטח. אני מסתפק באורז עם שקדים וצימוקים. יחסית בסדר, עדיף סטייק, אבל זה גם משהו.

בזמן שאני אוכל אני שומע רחש מאחורי, מכיוון האוהל, אני מסתכל אחורה ורואה שועל עם הראש עמוק בתוך אחד הארגזים של האופנוע. אני רודף אחריו והוא בורח עם שקית של אגוזי מלך. שייחנק, גם ככה אלו האגוזים הפחות אהובים עליי. אני שולח לחברים בבאר שבע הודעה וקובעים להפגש מחר, כולל מקום לישון.

מהחאן אני לומד שני לקחים: אחד, זה שהאוכל תמיד יהיה סגור בארגזים, והשני – שעדיף לישון באוהל שלי. האוהל הבדואי היה חנוק עם מעט מאוד זרימת אוויר.

 

 

קם בבוקר וקובע מסלול ליום. יש שני דברים שמשפיעים על המסלול: 1. החברים מתפנים רק בסביבות שש, 2. בגלל בעיה ביורוקרטית הרישיון שלי תמיד מגיע למקום שאני לא גר בו. כדי שהרישיון יגיע אליי אני צריך לעבור סחבת של חצי שנה ועשרות טלפונים למשרד הרישוי, אז אני צריך לעבור בדפוס בארי, לאסוף אותו משם. האופציה הכי קלה והכי נטולת כאב ראש.

אני יוצא מהחאן, עולה לערד וחותך לכביש המפותל שמגיע למצדה מערב. בשלב הזה אני כבר מרגיש בטוח עם המשקל ונותן בראש, כמה שאפשר לתת בראש עם אופנוע ששוקל 207 קילו לפני ציוד ומספק רק 24.5 סוסים.

מגיע לחאן הנוקדים ומחליט שזה המקום להסתובב. מתחיל לחזור ובאיזשהו שלב משהו אומר לי "רד מהגז", אחרי פנייה עיוורת שאני לוקח מאוד לאט אני מופתע על ידי עדר גמלים, והקאובוי, ילד בדואי בערך בן עשר מסמן לי "הכל טוב, תעבור", מנווט בין הגמלים וממשיך בדרך. תמיד להקשיב לבטן.

מגיע לבארי והחום כבר מתחיל להיות בלתי נסבל. אוסף את הרישיון ומוצא חורשה נחמדה למנוחה ליד רעים. עושה קפה, מנסה להתקרר קצת. גם ראג'ש צריך להתקרר, אני מרגיש שחם לו.

ממשיך לבאר שבע. אנחנו קופצים לטיב טעם לעשות קניות ואני מרגיש כמו רד נק שהגיע לעיר הגדולה. באמת שזאת הפרסומת הכי טובה לבאר שבע: מיליון גבינות, מיליון נקניקים, מיליון דברים שכתוב עליהם ברוסית ולמרות שאין לי מושג מה הם, אני רוצה אותם.

בערב יוצר איתי קשר ג'ימי, רוכב מהאיזור שפגשתי מתישהו במהלך העבודה. הוא מציע לי להצטרף אליו ואל עוד רוכב לעשות דן – אילת. אנחנו מסכמים שאצטרף אליהם בדרום ים המלח.

חברים, פיצות, בירות, כוס ערק מוגזמת, ולישון.

 

 

אני נוסע לעזוז. בערך שעה וחצי נסיעה, אז אני יוצא מאוחר יחסית אחרי השעות החמות. בדרך אני עוצר לקניות בטיב טעם, בעיקר כי אני עדיין מתלהב מהמקום, אמרתי לכם – רד נק בעיר הגדולה. כשאני חוזר לאופנוע בחור מבוגר עוצר אותי ומתעניין באופנוע ובמה אני עושה. הוא מספר לי שהוא חובב טיסנים ויש מנחת ליד עזוז שכל המטיסים של האיזור מגיעים לשם, ושבסופו יש משטח בטון ועץ ושעדיף לי לישון שם מאשר בחניון של עזוז.

אני מנסה להגיע לעזוז לפני השקיעה, להספיק קפה מול השמש השוקעת, ומאחר ברבע שעה לאירוע. עובר את המנחת ורואה שיש שם לא מעט אנשים ומחליט שזה כרגע לא בשבילי ומחליט לבדוק קודם את החניון בעזוז.

החניון בעזוז מתוחם בעצים ויש כמה שולחנות קק"ל, מקום נחמד, אבל כשירדתי רגע להסתובב ברגל כדי למצוא את המקום הטוב ביותר ראיתי שיש פרצה ודרך לאחורי העצים, אני מוצא שם מישור מדברי נהדר ומחליט להתמקם שם. באור אחרון אני מדליק מדורה קטנה, שיהיה לי אור עד שהירח יעלה. לאט לאט החושך יורד על המדבר. משמאלי אני שומע רעשים מוכרים מהמוצב, פריקת נשקים, יציאה לסיור, ועדיין אני מרגיש מבודד.

במקום אין קליטה, אפס קווים, אז לשמחתי אני מנותק מהטלפון בחושך המדברי ומבלה שעות בהסתכלות בשמים. להקת תנים מדי פעם מתקרבת יותר מדי, אבל מספיק טיפה להכות בפינג'אן כדי שהם ישמרו מרחק.

נרדם עם שמיים בהירים. מתעורר השכם בבוקר לערפל כבד וגונב עוד שעתיים שינה ושוב, שמיים בהירים.

 

 

אני עולה למושב עזוז לארוחת בוקר במחיר מופקע, מזמין לי מקום ב"מעבר" במצפה רמון, ויאללה לדרך!  מגיע למצפה רמון בצהריים המוקדמים ומסתבר שבדיוק למסיבת הסגירה של "המעבר". עוד עסק שנפל לקורונה.

אחרי חומוס ובירה, ועוד שעה להתאוששות, כבר רועש לי מדי במקום ואני מחליט לעשות קצת שבילים לקראת שקיעה במכתש, אורז תיק קטן ויוצא אל תוך המכתש. האופנוע, שעד עכשיו היה עמוס וכבד – פתאום קליל. אני נהנה מהירידות אל המכתש ונכנס לכל שביל משמאל וימין לכביש, רוכב עד שהדרך כבר קשה לטעמי, חוזר לכביש וממשיך לשביל הבא. שביל אחרי שביל אני רק נהנה יותר, כל הבורות והמהמורות מנערות אותי ועושות מסאג' לנפש. משהו כזה אף פעם לא הצלחתי למצוא בכביש.

עד שאני מתיישב לעשות לי קפה באחד החניונים, ואני מגלה ששכחתי לקחת את הגזיה. קלאסי…

*   *   *

למחרת אני יוצא לכיוון פארק ספיר דרך נאות סמדר. יוצא יחסית מוקדם כשהחום עוד לא דופק, אבל ברגע שאני עולה על כביש 90 זה כבר טוסטר אובן על מקסימום. מגיע לספיר ומברך אותי שלט גדול: "הפארק סגור". אל השלט מוצמד מאחורה שער צהוב גדול, אז צריך לעבור ל- Plan b, חאן הגמלייה שלא כל כך רציתי ללכת על האופציה הזאת כי הוא יחסית יקר לאוהלים. טלפון מהיר למקום, הבחור אומר לי שפתוח ואני מוזמן לבוא.

אני מגיע למקום ומוצא בריכת אינטקס גדולה. יודעים מה? – שווה את הכסף, חד משמעית. בעל המקום ממקם אותי בין הצימרים ומביא בקבוק מים קרים עד שהמים שלי יתקררו במקפיא. מסיימים את תהליך הקבלה והבעלים אומר לי שאם אני יוצא לסגור אחריי את השער, כי אני היחיד במקום. כל החאן לרשותי.

אני מסתדר מוקדם יחסית ביום מה שאומר – רכיבת שבילים! שוב פעם, מפרק את כל הציוד מהאופנוע, לוקח תיק קטן – והופ, שוב לשבילים. אני מתאמץ, מזיע, מתחמם, חוזר לחאן וישר לבריכה עם בירה קרה. שווה כל שקל, כבר אמרתי?

מהגמלייה יצאתי לנאות הכיכר, לפגוש את ג'ימי וגלעד. על הדרך עליתי לערד למכבסה כי אני כבר עם כמעט אפס בגדים נקיים, הבחור אומר לי "יום יומיים", אבל אני כבר מחר בצדה השני של הארץ, אז אני נשאר עם בגדים מלוכלכים.

ג'ימי וגלעד מגיעים בערך רבע שעה אחריי, וטיפה לפניהם רוכב מערד שבא לספר לנו על טיול האופנועים שהוא עשה בדרום אמריקה.

אנחנו מחליטים להתעורר מוקדם כדי לצאת לפני החום הגדול. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לג'ימי וגלעד, וב"מוקדם" הכוונה היא לחמש, מבחינתי זה אמצע הלילה, אבל איכשהו אני מצליח לקום ולתפקד. קפה, אוכל, העמסה, זריחה, ויאללה, יוצאים לדרך.

עולים את מעלה עקרבים, ממשיכים לירוחם לקפה קצר ויורים את עצמנו לכיוון מצפה רמון.

"יורים" זאת אולי הגזמה. הם אמנם עם אופנועים שיכולים לרוץ על מאה שלושים קמ"ש ויותר, אבל אני עם אופנוע שלא עובר את המאה, אז אני מכתיב את הקצב. ובכל זאת, אנחנו עומדים בזמנים, אולי יותר מדי טוב, יש לנו המון זמן לשרוף. נחים בחורשה במצפה רמון, אוכלים ארוחת צהריים ולוקחים את הזמן.

יורדים לכביש 90 לפונדק של כושי, וחם גהינום. אם מקודם היה טוסטר אובן, עכשיו זה תנור של קרמיקה. מכושי ממשיכים דרומה, עוצרים בכל תחנת דלק למנוחה, מרטיבים בגדים וממשיכים. ככה, כל עשרים דקות בערך.

אני גמור, האופנוע גם. יורד לשמונים כדי להקל על המנוע, בכל זאת קירור אוויר. מגיעים מותשים לאילת מוקדם בערב, זורקים את עצמנו לתוך המזגן ואחרי הקפאה קצרה יורדים לסופר. הם מגיעים לרעיונות לארוחת ערב, ואני אפילו לא מקשיב להצעות שלהם. בראש שלי יש סטייק וזה מה שיהיה, אז אני נוסע לקנות סטייקים.

למחרת ניסינו להסתובב קצת באילת אבל זה היה בלתי נסבל, וחזרנו מהר מאוד לדירה, ובעיקר למזגן.

ביום החזרה שלהם אנחנו נוסעים לפארק אשכול. יוצאים מוקדם בבוקר לכיוון כביש 12, האוויר קריר והמנוע מבסוט. אני סוחט את המצערת עד המפגש בנאות סמדר, שמח לראות את המחוג מטפס לאיזורים פחות חוקיים על הסקאלה.

עוצרים במפגש לקפה ומנוחה, וממשיכים לכיוון מצפה רמון לאותה חורשה שעצרנו בה לפני שלשום.

בתחנת דלק אנחנו פוגשים רוכב צעיר על CBR500R, הוא נוסע גם לכיוון צפון ומבקש להצטרף אלינו כדי שמישהו ימתן לו את המהירות, מה שלא הצלחנו לעשות. הבן אדם עשה הלוך-חזורים כל הדרך, נעלם אל האופק וחוזר אלינו, ככה עד שדה בוקר שם הוא עזב אותנו.

מנוחה קצרה בפארק גולדה, ובסוף אנחנו מגיעים לפארק אשכול שם אנחנו מתפצלים. הם ממשיכים למרכז ואני נשאר לישון בפארק.

בערב עברתי על האופנוע, לוודא שהכל תקין. הכל במקום ואני מגלה שצריך למתוח את השרשרת, מותח, בודק אותה, צד אחד מתוח, צד שני רפוי מדי. כוסאומו, סיימה את הקריירה. בבוקר נסעתי לבאר שבע לקנות שרשרת, ויצאתי על שש לכיוון הבית שמח בחלקי.

שמח שמח עד שבטעות נתתי כאפה לטלפון שהיה בעריסה, והוא בתורו עשה סלטה אל האספלט. עצרתי מהר בצד והתחלתי ללכת אחורה, למקרה שאני איכשהו אצליח להגיע אליו. למזלי הוא החליק לשול וחיכה לי עשרים מטר מאיפה שעצרתי, המסך מרוסק ובגדול – הטלפון אבוד.

בדרך חזרה לאופנוע קיללתי את זה שעכשיו נסיעה לצפון לא תהיה לי מוזיקה, אבל בתור מוצא אחרון לחצתי פליי על הדיבורית והמוזיקה חזרה. שבור שבור, אבל עדיין עובד!

הגעתי הביתה ולמחרת כבר היה לי טלפון חדש. בצהריים המאוחרים כבר יצאתי לסיבה שאליה הגעתי הביתה – טיול של קולקטיב רויאל אנפילד לצפון. אני פגשתי אותם במוסך של שי ברמת הגולן, עוד אנפילדיסט.

כמו תמיד בטיולים כאלה, ובטח גם אצל קבוצות אחרות בסדר גודל כזה, האלכוהול זרם כמו מים והבשר זרם… גם כמו מים. תמיד יש יותר מדי אוכל. יום לאחר מכן עשינו טיול סובב עמק החולה, מדרום רמת הגולן למג'דל, ירידה לעמק ועליה שוב לרכס רמים דרך כפר גלעדי ודרומה עד לפיזור הרוכבים.

ביליתי עוד יומיים-שלושה בבית, כי יש מזגן בעיקר, ויצאתי שוב לכיוון דרום, הפעם כדי להיפגש עם חברים במכתש רמון כדי לצפות בכוכבים נופלים. התוכנית הייתה לעצור לשינה בים המלח, למחרת לעשות דרך ארוכה למצפה רמון, עוד יום לסקר מקומות לינה, ואז החברים יגיעו.

את הלילה הראשון עשיתי בחניון צאלים ופשוט ישבתי שעות וצפיתי בכוכבים. לילה מדהים.

בבוקר קמתי, שני אסמסים מחברות האשראי, הכרטיסים חסומים, נכנס לאתר של הבנק ומבין למה: ביזבזתי הרבה יותר ממה שחשבתי, נגמר הכסף.

כבר הייתי במצב הזה פעם, בטיול באירופה, וחשבתי שהפעם זה יהיה אותו דבר. בקשה להלוואה, תוך כמה שעות זה יאושר ואני אוכל להמשיך בדרכי.

את היום ביליתי במבואת הכניסה לנחל דוד, ופשוט חיכיתי, ניסיתי ליצור קשר עם הבנק וכלום, אין תשובה. בחמש בערב חזרתי לצאלים, מתוסכל, אבוד, אני באמצע המדבר, שליש טנק דלק ועשרים שקל בכיס, איך פותרים את זה?

 

 

בערב התיישבה לידי משפחה שעשתה על האש ופה ושם טיפטפה לי אוכל, למרות שהיה לי מספיק אוכל לעוד כמה ימים, זאת הייתה מחווה מבורכת.

בבוקר שאחרי קמתי במחשבה אחת – היום אני מתקלח, לא משנה מה.

נסעתי לתחנת דלק בנווה זוהר ושוב, חיכיתי, התקשרתי, התעצבנתי, ובעיקר טחנתי סיגריות.

אחרי שעתיים בערך נכנסים שני אופנועים, אחד מוריד את הקסדה ואומר "אתה פיצ!", אני אומר לו שנכון, אבל מי הוא?

הבחור היה גלעד, שאירגן את טיול האדוונצ'ר שבסוף לא הגעתי אליו, והרוכב השני היה עדי.

גלעד אומר לי "רויאל אנפילד באמצע המדבר… אתה תקוע אה?", אני אומר לו שכן, והוא ניגש להוציא ערכת כלים, אני אומר לו שזה לא העניין, במבוכה גדולה אני אומר לו שכסף זה מה שתוקע אותי פה. בלי לחשוב פעמיים עדי שולף שטר של מאה ושם לי ביד ושואל אם צריך עוד. אני עושה חישוב בראש ואומר לו שלא, זה מספיק מעל הראש.

הם יושבים איתי עוד ארבעים דקות, מוודאים שהכל בסדר וממשיכים צפונה.

אני חושב איך אני ממקסם את הכסף, אז אני ממלא אוויר בצמיגים למקסימום ומחליט שאני לא עובר את השמונים, ומעלה הילוכים כמה שיותר מהר.

בראש שלי להגיע למצפה רמון, כי הכל ייפתר עוד רגע. עולה במעלה עקרבים, מגיע לפארק ירוחם למנוחה ויושב לחשוב. אני מבין שאין שום הבטחה שזה הולך להיפתר בקרוב, ומשנה כיוון, הודעה לחברים בבאר שבע ואני מסדר לי מקום לישון, והכי חשוב – להתקלח!

החברים דואגים טיפה, שואלים אם באמת יש לי מספיק לחזור הבית, אני מודיע שכן ואין מה לדאוג, אז הם דואגים להאכיל ולהשקות אותי בערב.

בבוקר יצאתי על כביש שש שוב לכיוון צפון. הפעם הטלפון לא היה בעריסה,ובמקום לנסוע שמונים הרשיתי לעצמי להגיע לתשעים. באמצע כביש שש אני רואה שעברתי מאתיים קילומטר מהתידלוק האחרון, והמחוג של התידלוק אמור כבר לגעת באדום, אבל במקום זה הוא יושב טיפה מעל האמצע. אני לא סומך עליו ונכנס לתדלק. מאתיים חמישים קילומטר מהתידלוק האחרון, מילאתי טיפה מעל שבע ליטר. בחישוב מהיר אכל בסביבות הליטר ל-35 קילומטר, אופנוע שבדרך כלל אוכל אחד ל-25, כנראה שגם הוא מבין את המצב.

במהלך החזרה הביתה שמרתי על תשעים, חוץ מפעם אחת שהיה שיר שחייב אותי לתת גז ולהשתחרר טיפה, ולמרות שהרגשתי כל טיפת דלק שנשרפת, זה היה תענוג.

בסופו של יום הגעתי הביתה, ופה נגמרה ההרפתקאה הזאת.

 

 

*   *   *

בסופו של דבר, חודש בין היציאה לסוף המסע וחזרתי לאותו מקום, בתחושה של "מה אני עושה עכשיו?" בהתחלה מנקודת מבט הישרדותית ואחר כך מנקודת מבט של "הכל פתוח בפניי, מה אני רוצה לעשות עכשיו?"

התשובה לא איחרה לבוא – לפתוח חאן אופנועים!

אני מקווה שבעוד שנה-שנתיים חלק מהקוראים כבר ישבו אצלי להתרעננות בדרך לכביש 10. מצאתי הרפתקאה חדשה.