משחקי ילדים

מאת: נח אבגר הלוי

נגיד שלא היו אופנועים בעולם ופתאום מישהו בא אליכם עם רעיון לסטארט אפ: כלי רכב דו גלגלי, כזה שחוצה את העיר בקלות מבלי להתייחס לטורים הלא נגמרים של המכוניות העומדות בפקק, שחונה בקלות בכל מקום ועם כמה ניקלים מייצר לך גם את הפוזה הנכונה. לא הייתם מוכרים את הדירה של סבתא שלכם – בעודה בחיים – רק כדי להיכנס כשותפים? לא הייתם משערים שהדבר הזה יכבוש רבע, אם לא חצי משוק כלי הרכב הממונעים בעולם ועוד יכפיל את המכירות כל רבע שעה?

איפה הילד?

אז למה זה לא קורה? אופנועים, כמו שאתם יודעים, מהווים פחות מ-10% מכלי הרכב בעולם (המערבי). מה יש באופנוע שמעכב אותו מלהיות כלי התחבורה הראשי, לפחות בערים הגדולות והסואנות?

מה, בגלל שאופנוע הוא לא כלי בטוח? זה לא מספיק. אם הבטיחות היתה מניעה את העולם, מכוניות היו נוסעות לאט יותר, הפיקוח על כלי הנשק והסמים היה גובר, היו בונים פחות בניינים גבוהים, פחות אנשים היו מתרחקים מהבית, ותיירות האקסטרים הייתה גוועת. אפילו יחסי המין היו פוחתים משמעותית בעידן האיידס, ופחות אנשים היו טסים. בטיחות לא מונעת את כל אלו, היא לא זו שמונעת מהאופנועים להתרבות. ככל הנראה אופנועים לא מתרבים על הכביש בשל סיבה נסתרת אחרת.

החלטתי להקדיש את חיי – או לפחות איזה רבע שעה מהם – לחקר הסיבה. יצאתי להתבודד בקצה של איזה בר בכדי לחשוב על זה לעומק. ופתאום – אאוריקה. הנה!

איך זה בא? נזכרתי שראיתי ילד בן שש נכנס לבניאס. רציתי גם אבל טמפרטורת המים, כמו שאתם בטח יודעים, היא טיפה מעל לנקודת הקיפאון. טבלתי את קצה הרגל במים, והקור טיפס מהבוהן הישר לריאות והקפיא לי את הצורה. ניסיתי לצרוח אבל לא יצא לי קול. בן השש לעומת זאת, נכנס למים כמו שאתם טובלים בג'קוזי חמים ומבעבע. חיוך עצום התנוסס על פניו. גם אם ביום אחד הייתי זוכה בלוטו, עונה לשיחת טלפון מתלחששת מדוגמנית על, ואבא היה יוצא מהקבר וקונה לי אפריקה טווין חדש, לא הייתי מגיע לדרגת האושר של הילד הזה.

גן עדן זה לא מקום, גן עדן זה גיל

ואז הבנתי. מבחינתו, הילד נמצא בגן העדן. אם תחשבו על זה רגע, גן עדן זה לא מקום – גן עדן זה גיל, והילד הזה שם. וכולה מה? שחייה במים קרים.

זה הכול ביולוגי. עניין של בלוטות. אצל ילדים בלוטות התענוג גדולות מבלוטות הכאב, ולבטח גדולות יותר מבלוטות הדאגות. אצל מבוגרים הסדר הפוך.

הנה הילד

ואיך זה מתקשר למספר האופנועים על הכביש שלא מכפיל את עצמו כל רבע שעה?

אז ככה: חוץ מהסיבות הפרקטיות שצוינו קודם לכן, לרכוב על אופנוע זה כיף. זה מרגיע, וזה מעניק לך תחושת חופש שרק ציפורים מכירות מקרוב (טוב, גם אסירים משוחררים), זה מחבר אותך לטבע כי אתה פתאום מרגיש ריחות וחווה את חילופי העונות, זה הופך את הנסיעה מכאן לשם ממשימה למשחק, לרגע של ריגוש –

וזה מוציא ממך את הילד, ובגדול. אתה לא רק ההוא שיוצא מהבית ונוסע לעבודה. אתה כוכב שרוכב על סוס במערב הפרוע, אתה קלינט איסטווד פינת ברוס וויליס, ולנטינו רוסי בשילוב מסי וג'וקוביץ, אתה חש ברוח על הפנים, ברעש שבתוך הקסדה, ובתנועות של נדנדה בין הרגליים. אתה לא רוכב על הדבר הזה שנקרא אופנוע – אתה חלק ממנו. בדיוק כמו שילד לא משחק במשחקי דמיון – הוא פשוט מדמיין. האופנוע מוציא ממך את הילד.

אבל האופנוע פגיע כמו ילד, וכמו עם ילדים, כשההורים כועסים הילד סובל, וכשהמורים כועסים הילד מסכן. יש לא מעט מבוגרים שרואים בשמחה של הילד משהו דבילי. מין מגבלה מוזרה שיש לקוות שהיא תחלוף בקרוב, ואם נראה לכם שאני מגזים אז חשבו על זה: משמעות המילה "אינפנטיל" (שביומיום רומזת שמדובר בטיפוס מעט מפגר) הוא: 'ילדותי', ואם קוראים לכם אינפנטיל – אתם אמורים להיעלב. ואתם, שרוכבים על אופנועים שמוציאים מכם את הילד, מואשמים בהאשמה חמורה: אתם מפגינים שמחת נעורים ובכך מקדשים למעשה את ההנאה. אתם לא מבינים את הסיכון. אתם חסרי אחריות יא אינפנטיליים שכמוכם.

ולמבוגרים יש בלם חירום לשמחת הנעורים. כל מה שצריך זה רק להכתיר משהו כ"מסוכן" והדבר ייפסק באופן מיידי. (חוץ ממלחמות, כמובן, אלו לא יפסקו לעולם). אנחנו חיים בעולם של מבוגרים והם כבר לא נכנסים למים קרים. הם לא קופצים לגינה מעל הגדר, הם מקיפים את הגדר ועוברים בשביל הבטוח.

ואנחנו, רוכבי האופנועים, מנסים לשמר משהו מהילדות, אבל לצערנו – אנחנו במיעוט. אנחנו דווקא מזכירים להם את העולם שהם מנסים לשכוח: עולם שבו נכנסים לשלולית בלי לחשוב על זה שבהמשך היום תסתובב בגרביים רטובות. אנחנו מזכירים להם שאפשר לחיות כך שהרצון לכייף ידורג גבוה ברמה היומיומית, לא רק בחופשה השנתית.

הילד שבי

תשאלו, בעיקר גברים אבל גם נשים, למה הם לא רוכבים – והם יגידו: בטיחות. כאילו החיים בקופסה עם ארבעה גלגלים הם חממה מוגנת שלא מייצרת 500 הלוויות כל שנה. אבל זו לא רק הבטיחות, ממשיכות להכות בי המחשבות בקצה הבר, אלו הבלוטות. בלוטות הדאגה של רוב המבוגרים כה גדולות, שהם ינסו למנוע כל גילוי של שמחת נעורים. בלוטות התענוג שלהם כה קטנות שהם לא יבינו על מה אתם ואני מדברים. בדיוק כפי שמבוגר מסתכל על ילד בסלחנות – ואומר לעצמו או לילד – "כשתגדל תבין", כך הם ינסו לגרום לכם להבין בעזרת סיפורים על חבר של חבר שלהם שנהרג ועל השני שנותר נכה בגלל האופנוע.

אז בסופו של דבר, למה אין הרבה אופנועים? כי המילה "אינפנטיל" היא לא מחמאה אלא קללה. "אופנוע" היא מילה נרדפת למילה "אינפנטיל", אבל לצד הכי מדליק של האינפנטיל.

ותזכרו – אתם לא מפסיקים לשחק כי אתם מתבגרים, אתם מתבגרים כי אתם מפסיקים לשחק.