משכיב מהצד

״נאמנות לעצמך היא בגידה באחרים״

סיפור הבגידה שלי החל לפני מספר שבועות. לאחר עוד שבת שגרתית, חוזר עם האיטלקיה שלי מעוד טיול אביבי, עוד קפה בשולי הדרך. רוכבים בשתיקה הביתה וכשיש שתיקה, יש זמן לחשוב. ואני חושב.

חושב על איך פעם לא היה משעמם. איך עם האקסית האסיאתית זה היה אחרת, איך החלטתי להפרד ממנה ולצאת עם האירופאית הקטנה הזאת, איך הטריק הכי גדול שלה הפך לפגם הכי מכוער שלה. ומה עכשיו? נפרדים? איך מודיעים למשפחה? ומה יגידו החברים?

סיפור הבגידה שלי החל לפני מספר שבועות. רגע של משבר בתוך שנים של שיגרה. כמה אפשר כל יום אותו הדבר, אותה תנוחה, אותם קולות? ואז מתכסים והולכים לישון. פה ושם היו לנו רגעים. פה ושם היא הסכימה לנסות דברים שרואים בסרטים. אפילו כמה טריקים שהאקסית המיתולוגית עשתה, אבל היה ניתן לראות את המאמץ. היא רעדה כמו משוגעת ולא מהנאה. זה לא היה אותו הדבר. אז נכון, זאת לא חוכמה, היא קצת יותר קטנה ויש לה פרוטזה כתוסף, שזה דבר מדליק בפני עצמו. ואצלה במשפחה האירופאית זה לא נהוג. ואין לה הרבה נסיון. אני הייתי הראשון שלה. אבל אני אוהב אותה. וסומך עליה. היא נותנת לי בטחון, בטח ובטח כשאני בא אליה עם כל מיני שגעונות.

היא ואני חיינו את החיים הרגועים. כן, אנשים הסתכלו עלי מוזר. מה לי ולה? למה הפרוטזה? מה זאת הסטייה הזאת? אבל אנחנו בשלנו. צוללים לשיגרה. ומידי פעם, כשרציתי, היא העיזה. ואז שוב. שיגרה.

לפני כחודש. באחת הרשתות החברתיות, נתקלתי בתמונות של האקסית. חטובה.בוגרת. מנוסה. הזכרונות הציפו אותי. איך היא לקחת אותי לכל מקום. ניסינו דברים ביחד. הגענו למקומות אפלים. וכשחשבתי שאין לה יותר כח, ישר היא הגבירה את הקצב. רק שלא אתאכזב. אפילו כשנפרדנו פעם אחת וחזרנו לאחר כמה שנים היא חזרה כאילו כלום לא קרה. העיקר לספק. כמו פעם. כשעשינו דברים שהיו עלולים להביא אותה לכלא בחלק מהמדינות…

ואז נפרדו דרכנו. בהבנה. הכרתי צעירה אירופאית. קצת מוזרה. ולא רק זה. אירופאית עם פרוטזה.

לאט לאט מצאתי את עצמי חולם בהקיץ. אני עם האיטלקיה שלי ותוך כדי חושב על אסיתית חטובה מהעבר. פה ושם התחלתי קצת להסתכל בלילות באתרים. ככה כשאף אחד לא רואה. מסתבר שיש מלא אתרים של אסיאתיות חטובות. מרפרף מהר בין התמונות, יודע שזה אסור. לא מקובל. מפרק משפחות. אבל אלו רק תמונות. הן בכלל שייכות לאחרים. אבל הן כל כך שמחות קבינימט. רק מחכות. מראות. מפתות.

אסור אסור – אבל זה היה חזק ממני. באחד האתרים לפתע קפצה הודעת צ׳ט קצרה.

״שלום, ראינו שאתה מתעניין בקטגוריית אסיאתיות, האם אתה מעוניין לצפות בסרטוני וידאו?״

פה עשיתי את ההחלטה השגויה הראשונה.

לפתע הוצפתי בסרטוני וידאו. הנה הן, חטובות, מזיעות, רועשות, נהנות, מספקות. באיכות של טלסקופ חללי. בסאונד של הפילהרמונית. ככה מצאתי את עצמי צופה בסרטים בחושך. במרפסת. צופה ונוגע לא נוגע בעצמי. כמעט ומרגיש את המגע שלהן בי. את החביקה. את הצעקה. את העוצמה. סיפוק.

והיא… אני רואה אותה, מבעד לתריסי המרפסת. מביטה בי במבט מושפל. אני מביט בה ומחזיר את המבט למסך. מוריד את הווליום ומעביר את הסרטון כמה דקות קדימה. לרגע השיא. מדליק סיגריה.

ומשם כבר מצאתי את דרכי לסרטונים יותר קיצוניים. האסיאתיות חטובות בטבע, עם 2, בקבוצות, עם אביזרים ותוספות. הכל הולך. וככה גם השכנוע העצמי. הולך חזק.

ושוב הודעת צ׳ט באחד האתרים: ״מקווים שנהנית מהסרטונים. האם אתה מעוניין להפגש?״

פה עשיתי את ההחלטה השגויה השנייה.

דרום תל אביב. הגעתי עם הנוכחית. כן, פתאום היא הנוכחית, כי כבר ידעתי שתבוא אחת אחרת. פתאום הפריעו לי המבטים מהאנשים. ״אני כבר חוזר – אמרתי תוך כדי נעיצת מבט בפרוטזה – יש לי פה סידור… שעה שעתיים ואני מגיע״.

היא מסתכלת עלי. אני מנסה שלא. מתרחק.

נכנס לביניין מואר בין מוסכים. עובר בין הרבה אחרות שמחכות ברחוב. אבל לא. שלי לא תחכה שם יחד איתן. שלי איכותית. ככה ראיתי בסרטונים. שלי ברמה הרבה יותר גבוהה. מחכה במזגן. רק לבוא. לתת. לקבל. לספק.

כמה מילים וסוגר מחיר עם 'בעל הבית'.

״אז…אתה רוצה לנסות אותה עכשיו?״ – הוא שואל.

״בשביל זה אני פה, לא?״ – אני משיב ומכבה את הסיגריה מבלי להסתכל לו בעיניים.

היכרות קצרה. בלי יותר מידי מילים ואני כבר עליה. מתחיל בעדינות ולאט לאט מגביר את הקצב. ״כמו בסרטים״ – אני חושב לעצמי. חובק. מתענג. מענג. מקבל. נותן. מנסה הכל…

אבל מסתבר שהסרטונים עברו חתיכת עריכה. היא לא באמת מספקת כמו שהיא הציגה את עצמה. היא לא נתנה את הכל כמו האקסית. ניסיתי. באמת שניסיתי. אפילו כמה פעמים, אבל היא השתפנה ברגעי השיא. מצד שני, היא גם לא סיפקה כמו הקטנטונת עם הפרוטזה. כלום. תפלה. לא יודעת מה עושים. שקטה. הססנית.  חסרת נסיון. חסרת רצון. סתם.

נשען לאחור. סיגריה בזוית הפה, מסדיר את הנשימה, נוטף זיעה. מעביר יד ברכות על קימורי הגוף שלה. ואין ספק. חתיכת גוף היה לה. לפחות זה.

״מצטער מתוקה, אבל הנסיון שלי הוא החיסרון שלי. האקסית שלי והנוכחית שלי. את לא שם ולא שם. את סתם״.

ככה מצאתי את עצמי מדבר אליה בצהרי יום. בשולי כביש. בקצה הגשמת פנטזיה. את האמת, הייתי צריך לדעת שאני הולך עם זה רחוק מידי. זאת הבעיה בלפנטז. הדרך להגשמה היא קצרה. מאוד. במיוחד אם אתה יודע לשכנע את עצמך להאמין לשקרים הקטנים של עצמך.

הייתי צריך לעצור כאן, אבל ברגע שנפתח סדק – ניתן לראות את האופק. החלטתי להיות נאמן לעצמי. לאחר כשבועיים חזרתי לאותם רחובות מפוקפקים בדרום תל אביב. הפעם סוכנות אחרת. עדיין פטיש לאסיאתיות. כבר מכיר את הנוהל. השפלת מבט מול האירופאית, שעה שעתיים, סגירת מחיר עם בעל הבית ולעסק. פה זה כבר היה הדבר האמיתי. ברגע שחבקנו אחת את השניה הרגשנו שלמים. עגולים. מדויקים. שוב ושוב ושוב. רגוע. אגרסיבי. שוב רגוע. ותוך כדי אני כבר מפנטז איך שנינו מיוזעים. חבוקים. קפה וסיגריה בשוליים. המעגל נסגר. נאמן לעצמי. בוגד.

השארתי את GSR 750 לבית סוזוקי מאחור וחזרתי לפיאג׳יו mp3 שלי. מכונה תלת גלגלית קטנה, עם פרוטזה אבל עושה את העבודה. אני מתיישב עליה. שם קסדה ורוכס את המעיל. ״סיפרתי לך פעם על Bandit 1200 שהיה לי?  – אני שואל מבעד לקסדה – זאת היתה חתיכת מכונה אסיאתית, שרירית וחטובה. קראו לה ׳הבננה העקומה׳, אל תשאלי למה..״ – אני ממשיך בעודי מסובב את המצערת ונעלם בין האוטובוסים והמכוניות, מחשב עוד כמה ימים נותרו עד שהכלה האסיאתית החדשה שלי תגיע לארץ…