משתחרר מרשת הדייגים העשויה זהב

ב-12 השנים האחרונות רכבתי רק על אופנועי מותג אחד. שמונה מתוכם, היו אופנועי שטח מקצועיים כשהראשון שפתח את הרצף, היה אופנוע סופרמוטו.

כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו אופנועי ק.ט.מ אוסטריה: לא משנה אם היו אדומים, כתומים, כחולים (הוסאברג) או לבנים (הוסקוורנה), פס הייצור של כולם היה זהה. במחצית מהתקופה הארוכה הזו, אף עבדתי אצל יבואן המותג לישראל (במשך 6 שנים!) והנאמנות הקטומה הרקיעה לגבהים חדשים באותו הזמן. הייתי בעת ובעונה אחת גם מוכר אופנועים אך במקביל, גם לקוח שבוי. אפשר לומר אפילו – לכוד ברשת דייגים עשויה זהב. כל כך היה טוב עד שלא שמתי לב שאני בעצם לא יכול להשתחרר וללכת, לצאת לחופשי.

קל מאוד להתרגל להרגשה של האופנועים "הקטומים" הללו: גימור ברמה גבוהה במיוחד, מתלים, בלמים ומנועים – כולם איכותיים ויוקרתיים. הקלישאה טוענת שלדברים טובים קל להתרגל מהר, והיא צודקת. שהרי מה זו קלישאה אם לא אמת שחוקה במיוחד? ואין פה פרסומת סמויה חלילה. אני אשכרה מאמין שזהו סטנדרט גבוה למדי ושמהרגע שנתפסת בו, תתקשה לוותר עליו.

אבל השבוע, וויתרתי. מכרתי את ה-300 הדו פעימתי שלי כשפניי אינם לשטח, כי אם חזרה לאופנועי כביש. אני מחפש אופנוע שיבעיר לי מחדש את תשוקת הרכיבה, זו שקצת אבדה בשנתיים האחרונות וגרמה לי לקצץ בשעות רכיבה, עד כדי ביזיון ההגדרה "רוכב שטח". אני מתבייש לכתוב כאן כמה מעט רכבתי וכמה מעט ניצלתי את ה-300 בתקופה שהיה ברשותי. (אודי – תתחדש! אבל…. שתוק!).

תקופת רכיבת השטח, עם דגש על תחום האנדורו, הייתה לתקופה נהדרת. חשבתי שהשנים "שבזבזתי" על רכיבת כביש, היו לקדימון בעבור הדבר האמיתי שהנה אני חווה אותו בכל טיול כמעט. ראיתי עצמי מזדקן בנחת, ברכיבת שטח חד שבועית, צובר ניסיון משעות רכיבה רבות ופשוט נהנה מהרכיבה. אבל משהו אבד בדרך, ולא מצאתי את הכוחות לחפור בתוכי ולמצוא אותו כדי להתמיד בכך. גיליתי שאני יותר מדבר ומלהג על אופנועים ורכיבה מאשר רוכב. חפרן? רוכב מקלדת? יכול להיות. אבל הי! זה הביא אותי לכאן לאתר, לא?

אז אני ורכיבת שטח – כבר לא. לא בתקופה הקרובה בכל אופן. העמדתי את האופנוע למכירה והתחלתי לרחרח סביב. הרגשתי כמו דג שנזרק אל מחוץ למים לסביבה חדשה ובלתי מוכרת. אחרי 12 שנים, פתאום הוצאתי את הראש מהתחת וגיליתי נוף עשיר במיוחד: ים של אופנועים ודגמים, נרחב הרבה יותר מההיצע הקיים בתחום השטח, עומד לפתע כאופציה אפשרית לפניי. בעבורי, המגוון הוא לא פחות ממסחרר לאחר שהייתי נעול על תוצרת אחת בלבד במשך כל כך הרבה שנים.

אך לא הכול וורוד בממלכת אופנועי הכביש והסיפור לא כזה פשוט. כשמתקרבים ובוחנים, מגלים אופנועים בסטנדרט שונה מזה שמוכר לי: לזה המתלים חסרי כיוונים, פה הבלם הקדמי מרגיש פשוט מדי, זה לא נראה קרבי מספיק והאחר מצהיר על כוחות סוס מועטים. ועל זה? איך אוכל להראות עצמי על כלי שכזה??

אני יודע שאמצא את האופנוע האחד שידגדג לי את רגש הרכיבה. זה שיהיה לי כיף ומרגש רק להוריד ממנו את הכיסוי לקראת הרכיבה השבועית. אני רק צריך לצאת משלב הסחרחורת וליהנות מתהליך החיפושים. "תהיה סוף סוף לקוח!" אמר לי חבר מהתחום שטוען שאני עדיין חושב כמו מנהל המותג באולם היבואן. בינתיים, יש כמה מועמדים מגניבים במיוחד על הכוונת. אם ייצא מזה משהו מעניין, אשמח לשתף.

אז לכל הדגיגים ששוחים איתי כאן באקווריום של האתר החדש: שיהיה לנו בהצלחה. השבוע אני יוצא עמכם לדרך חדשה גם בתחום הכתיבה אך גם בתחום הרכיבה. כאן, בצורה החזקה ביותר, הדברים משולבים יחדיו. אני באמת שמח להיות חלק מלהקת הדו"גיגים שרוכבת יחדיו אל השקיעה. נחמדה לי המחשבה שלא אצטרך לרדוף אחריכם מהשביל שלצד הכביש המתפתל. מקווה שלא התבעסתם על כך שנטשתי את עמדת "נציג עולם השטח המאובק" של האתר. אני חוזר אל המקורות, אל המלחכים את האספלט.

בתמונה: הק.ט.מ 640 סופרמוטו בכביש נס הרים צובה. טיול הרצה לקטום (האדום!) הראשון שלי. אי שם ב-2003.