סיפור לחג: "אהבה במנות קטנות" (1)

מאת: אלי תמוז (מחבר הספר: "להצחיק את אלוהים")

*   *   *

פרק ראשון: אני, היא, אופנוע, סמים

הגעתי בבוקר מאנגליה להולנד, האופנוע – סוזוקי GS1000L – בבטן האנייה. כל  הדרך ניסיתי להפסיק לחשוב על מיכל. דיברתי איתה בטלפון מלונדון, הייתה שיחה מוזרה כאילו שנשברו כל הכלים, ברגע האחרון לפני הטיול הכל נראה לא ברור. היא אמרה לי שבגללי היא לא חייכה יומיים. עכשיו היא מחייכת אבל לא בזכותי. מיכל, שכל חייה רק מנסה להיות מאושרת וגברים מפריעים לה. פתאום הבנתי שהיא רוצה לבטל את הטיול. מישהו אחר גרם לה לחייך, ואני עכשיו רק מטרד בדרך לאושר הבלתי פוסק. בטח היא פגשה איזה הולנדי בלונדיני, מישהו שהציע לה ג'וינט בתור התחלה, וכמה כדורי אקסטזי בתור המשך, ואולי בכלל התפתח לה קטע עם הבחור שאיתו היא הגיעה מהארץ. מה כבר יכול לגרום לה לבטל את הטיול הזה?

במשך חצי שנה תיכננו את המסע הזה. שעות ישבנו בחדר הקטן של מיכל, לרוב עם אקסטזי, דברנו על הארצות שנחלוף דרכן, על חופש, על חיים בלי שגרה, על הרפתקאות אין ספור, על גבולות בתוכנו שצריך לשבור.

וכמובן שבינתיים כמה אקסטזי יכולים רק לעזור ולשמור את החיוך על הפנים היפות של מיכל שמשמשות מטבע עובר לסוחר בדרך אל האושר, וכמובן, שבמסחר כמו במסחר, אם יש דיל טוב יותר אז הולכים עליו. כל האנשים זונות.

פגשתי אותה במשרד של חבר שלי, משרד הפקות של אחד מערוצי הטלוויזיה, מקום שמאוכלס בכל מיני מצליחנים כאלה, בוגרי קולנוע בזמן המתאים, כאלה שקפצו על הזדמנות של הערוץ השני, להתראות שפילברג, יאללה דודו טופז.

את החבר שלי אני מכיר מילדות, הוא היה הילד הכי פיקח בשכונה, אלוף הקומבינות. הוא לקח את מיכל לעבודה כמזכירה בגלל הרגליים הארוכות שלה. מיכל גבוהה – כמעט כמוני, שיער ארוך עם תוספת צבע אדמדם, עניים חומות גדולות וערניות. היא הגישה לנו אז קפה בשתיקה רועמת וסגרה את הדלת מאחוריה כמעט בטריקה. איך היא? – שאל החבר, הבוס שלה. בסדר, עניתי, אבל עזוב אותך מבחורות יפות, זה רק צרות.

אחר כך, כשהייתי מטלפן  אליו למשרד, שמתי לב שהיא מאד נחמדה אלי. יום אחד הבוס שלה התקשר אלי ואמר שהמזכירה שלו תקועה בבית, אבדה את המפתח של הקטנוע שלה ולא יכולה להגיע לעבודה. נסעתי אליה. היא גרה בדירה שכורה בצפון תל-אביב. את הדלת היא פתחה במכנסיים קצרים, וישר ציינתי לעצמי איזה רגליים ארוכות. הקטנוע לא היווה בעיה, והמנעול שלה לא התנגד למברג שדחפתי לתוכו. אחר כך, בחדר הקטן שלה, היא הגישה לי קפה בכזאת חינניות שאמרתי לעצמי, היא ממש נחמדה. איפה המלכודת, איפה?

התחלנו לטייל על האופנוע, בעיקר לסיני. לא דיברנו הרבה במשך הנסיעות ובתל-אביב כמעט ולא נפגשנו. יחסים לא ברורים. יש לה עוד בחורים והיא לא מתחייבת לכלום. תמיד נותנת מעצמה בקטנות ואף פעם לא להרבה זמן. ואני שידעתי שאני מסתבך שוב פעם בצרות, התאהבתי בה.

במצב רוח קודר ירדתי מהמעבורת והרכבתי את הציוד על האופנוע. כל ענין הטיול לא נראה לי פתאום. להמשיך בלי מיכל? שדרות העצים הארוכות בדרום צרפת כבר לא קוסמות אם השערות של מיכל לא מתנפנפות ברוח כשאני מביט במראה של האופנוע.

יורד גשם קל, יום אפור, כביש חלק, אני יושב על האופנוע מתוח, תחושה של סכנה. אני חייב להפסיק לחשוב על מיכל. השלטים חולפים, אני נותן גז, אמסטרדם מתקרבת. פה ושם גם קצת היסטריה של איבוד דרך, ובסוף מצאתי את המחלף הנכון לרדת מהדרך המהירה.

פעם הכרתי את אמסטרדם טוב, בימי הברחות הסמים. עכשיו נשארו רק זכרונות עמומים מאותה תקופה, ועם כל הסמים שסחרנו ולקחנו – מה הפלא שאני לא זוכר כלום. פתאום אני מוצא את עצמי באזור מוכר. נפלתי בול על הבית של רנאטה, שותפה לעסקים בעבר. אני חונה על המדרכה, לוחץ על הפעמון, נביחות כלבים כתשובה. לרנאטה תמיד היו הרבה כלבים. זה כנראה הבית הנכון.

רנאטה פותחת את הדלת. אישה קטנה, רזה, בת ארבעים וחמש. אנחנו יושבים בסלון. רנאטה מגלגלת, מחליפים חוויות. לא התראינו חמש שנים. יש לה עכשיו ארבעה כלבים: אחת כלבה דלמטית שקבלה מחברה ג'אנקית שלא יכלה להחזיק יותר בשום אחריות לחיים שלה. כלבה אחרת כנענית, 'מכשפה' שמה, שנאספה בישראל, קרובה למוות, רנאטה  טיפלה בה ולקחה אותה איתה לאמסטרדם. היה גם כלב רועים שחור שהביאה מאיסלנד, לשם היא נוסעת קבוע בענייני 'עבודה'. הכלב כבר היה זקן בשביל לעבוד עם כבשים ועמדו לחסל אותו. הכלב הרביעי היה שייך לחבר שלה, סוחר הרואין שפעם ישן אצלה בבית, בבוקר קפץ לחמש דקות ל'קופי שופ' ומאז לא חזר כבר חצי שנה. אז בינתיים גם הכלב הזה אצלה בבית.

רנאטה הפסיקה עם הקוקאין, ובאמת נראית יותר טוב. סיפרתי לה שאני בחופש, נוסע על האופנוע לספרד, הזמנתי אצלה כל מיני מטעמים וקבענו לערב. הסידור הכי חשוב בכניסה לאמסטרדם מאחורי, עכשיו בחזרה לאופנוע, למצוא מלון.

מיד אחרי שמצאתי מקום, התקשרתי למיכל. אין תשובה. הבת-זונה בטח חורשת את העיר. רציתי לשמוע את הקול שלה, לדעת באיזה מצב-רוח היא עכשיו, אז השארתי הודעה על המזכירה והסתובבתי בודד ברחובות, בלי חשק להיכנס לשום מקום.

בערב אני חוזר לרנאטה. הבית עמוס באנשים. סילביה, בחורה ספרדייה, ספידית, קופצת עלי ואומרת, שמעתי שאתה נוסע לספרד, תיקח אותי אתך. ואני חושב, שתזדיין מיכל, סילביה זאת אפשרות מעניינת. אמנם נראית קצת מחוקה, בת שלושים לפחות, רזה, בלונדית, ג'נקית אם לא להרואין אז לפחות לקוקאין. היא הגיעה לפני חמש שנים מברצלונה לסוף שבוע של סמים, ומאז היא באמסטרדם.

יש עוד שני גברים בחדר, יושבים על הספה מוקפים ענני עשן מהג'וינטים שלהם, ומוסיקת רגאי. אני מתיישב לידם והם מנסים כל הזמן להפריד ביני לבין סילביה. בסוף רנאטה קוראת לי למטבח, נותנת לי את החומר ואומרת: "אל תראה לבחורה ותיזהר ממנה, היא ג'נקית". חבל דווקא בעיני היא מצאה חן. אני חוזר לסלון ונמנע מלפגוש את המבט של סילביה. לפתע היא קמה, עומדת מולי, נועצת בי מבט ארוך והולכת.

נשארתי לאכול ארוחת ערב עם רנאטה ומרטין, בחור חביב שברח מגרמניה שם הוא מבוקש על כמה דברים, סמים ודברים כאלה. הוא סיפר לי איך הכל התחיל: קיבל מחבר כדור ל.ס.ד. אבל החליט לבלוע אותו יותר מאוחר ושם את הכדור בארנק. בדרך עצרה אותו משטרה לבדיקת רשיונות. בזמן שהוציא את המסמכים השוטר קלט את כדור הל.ס.ד. מרטין נכנס לפאניקה, פרץ עם האוטו את המחסום תוך כדי דריסה של השוטר. מאז הוא בורח מהחוק, חי  באמסטרדם ומתפרנס מענייני סמים בסדר גודל קטן: פה קצת קוקאין, שם חשיש. הבחור הגרמני השני, יורגן, לא אכל איתנו ונראה יותר קשוח ממרטין, רזה, פנים נפולות ולא מדבר הרבה. חוץ מזה שיותר מאוחר בערב התברר לי שהוא בא במיוחד לשאל אותי אם אני רוצה לקחת איתי חומר לספרד "שם המחירים טובים ותוכל לממן את כל הטיול מעיסקה אחת קטנה". אמרתי לו שאני בחופש ורוצה להשאיר את הראש נקי מדאגות. דקה אחרי שאמרתי את זה – טלפון ממיכל. אז אתה כבר פה, היא אומרת. בכל אופן, הערב כבר קבעתי עם מישהו, נדבר מחר.

החזרתי המום את השפופרת. באתי במיוחד בשבילה כל הדרך מלנדון, ונדבר מחר היא אומרת לי. ככה היינו גומרים שיחות טלפון בארץ. אין התחייבות, הכל פתוח, כאילו שמדובר בללכת לסרט. רנאטה, למרות שדברתי עם מיכל בעברית, רואה הכל, קולטת את הפרצוף שלי, ומעבירה לי ג'וינט. אני נראה כמו אחד שמחקו לו את החיוך מהפנים. מישהו אחר מחייך עכשיו עם מיכל, אין מה לעשות חיוך על פניו של אדם אחד, גורם לפנים ארוכות אצל אדם אחר. כאילו שכמות האושר מוגבלת, יותר מדי לאחד, זה על חשבון מישהו אחר.

אני מסטול לגמרי, שרוע על הספה, והראש בפול גז. אז לעזאזל עם מיכל. יש עוד אפשרויות. יש את סילביה הספרדייה. למרות שהיא ג'אנקית, זה יכול להיות מענין. אפשר לקחת את ההצעה של יורגן, ואפשר גם לחזור לאנגליה, הכל פתוח. בינתיים קצת קוקה קולה, רצוי עם קש קצר.

בחזרה על האופנוע לתוך הקור, נוסע לאט לאט אין מה למהר. החדר במלון גדול וריק. הלילה זה ערב ראש השנה, פעם מישהו אמר לי שכמו שאדם מעביר את ראש-השנה – ככה תראה השנה שלו.

חדר גדול, מיטה זוגית, סיגריות וקולה בשורות על השולחן, פעם בכזה מצב, ישר הייתי מזמין נערת טלפון, אבל עכשיו אני מפחד מאיידס ולא בא לי על סקס, בא לי אהבה. יש בכלל דבר כזה? שני דגים נפגשים במעמקי הים, ואחד אומר לשני: אני לא מאמין שיש בכלל דבר כזה, מים.

בבוקר אני מתעורר וחושב עליה. פתאום לא בא לי אפילו פגישה קצרה. אבל מצד שני אני חייב שהיא תגיד לי בפנים "לא נוסעת" ולא אכפת לי באיזה תירוץ היא תשתמש. מה זה משנה. תמיד היא נתנה את עצמה בקטנות, בתנאים שלה. מי צריך את השגעונות האלה?

ב-12 בצהרים היא הגיעה למלון. ידעתי שזה יהיה ככה. שיער מתנפנף, מחייכת. והחיוך, איך שלא הגיע לפנים של מיכל, המיס אותי. היא נשכבה על המיטה, ואמרה ששיחת הטלפון הרגיזה אותה, ושהיא חשדה שאני בכלל נמצא עם מישהי אחרת ובגלל זה הייתי כל כך קצר איתה בטלפון. למיכל יש גוף דק וארוך. אני אוהב את הריח שלה, אז אמרתי לעצמי, זה קורה, לפעמים נגנבים על חשדנות, ומה בעצם חשובה האמת? העיקר שהיא מראה רצון לצאת לטיול. השאלה שעומדת על הפרק מבחינתי היא, האם אני רוצה לנסוע איתה או לא. היא משתמשת בי, אני משתמש בה, מה זה משנה? בסך הכל חיים רק פעם אחת, אי אפשר להחזיר חץ  שנורה מקשת, אי אפשר להחזיר הזדמנות שהוחמצה.

אז המשכנו בתכניות, כאילו שום דבר לא קרה. אחר-כך נסענו לבית שבו היא גרה. דירה של ישראלית שגרה בהולנד. מיכל באה לאמסטרדם עם שכן וחברה, הם כולם למדו קולנוע. אז ישבנו בסלון וגלגלנו ג'וינטים מכל מיני סוגים. זאת הייתה הפעם הראשונה של החבורה הזאת באמסטרדם, והם התרגשו מהאפשרות של קניית כל מיני סוגים של חשיש כמו במכולת.

בהתחלה הכל זרם נחמד. אני והחבר השכן, דני, שלפי דעתי היה לו בעבר קטע עם מיכל, היינו סופר-נחמדים אחד לשני. שמתי לב שהתיק של מיכל היה באותו חדר עם התיק של השכן, ושמתי לב שהמצית שלי שפעם שכחתי אצל מיכל נמצא אצל דני. ככה זה עם המציתים החד-פעמיים האלה, הם עוברים מיד ליד. עכשיו אצלי, מחר אצלך. אין בעיות, מאד מתורבת.

דני בלונדיני, נמוך, משקפים, בן של פרופסור ואמא דוקטור, ילד טוב כזה שמשתדל למצוא חן. לחברה היה שם של פרח, ממוצא מזרחי אבל עם דאגות והתנהגות פולנית. היא נאמה נאום ארוך בגנות 'הקוקה קולה', אבל בסוף לגמה קצת, עד כאן הכל טוב. קבענו כולנו להיפגש ב'בולדוג', לקחתי את מיכל על האופנוע, חלפנו דרך רחובות אמסטרדם והשער של מיכל התנפנף ברוח. היא חיבקה אותי חזק, הרגשתי טוב.

גם ב'בולדוג' הכל היה בסדר. נהניתי קצת מלזעזע את הבחורה עם השם של הפרח. סיפרתי לה כמה סיפורים, סיפורי פשע לא מסעירים באופן מיוחד, מכות על חברת ביטוח וכאלה. היא פתחה זוג עיניים גדולות. לחם בשבילי. עד כאן הכל מצוין. העיניינים התחילו להסתבך כשיצאנו מהקופי-שופ. הלכנו ברחוב, ופתאום נהיה הסיפור של מי הולך עם מי. השכן נצמד למיכל, ואני הלכתי ליד הפרח או מאחור, והסתכלתי עליהם. הקשר שלהם נראה לי חזק. הם התנהגו מאוד בחופשיות, וקראו אחד לשני בשמות חיבה. לא נראה לי שהסיפור בינה לבין השכן גמור. יכול להיות שהיא לא נותנת לו לזיין אותה, אבל זה לא אומר כלום. אוהבת אותו, מזדיינת איתי, איך לא קלטתי? אם היה לי מושג שעד כדי כך חזק הקשר ביניהם, לא הייתי מסכים להיכנס למצב הזה, אבל הייתי חייב להיכנס למצב הזה כדי שיהיה לי מושג. ויש גם את השאלה, איפה תישן מיכל הלילה?

בדרך פגשנו עוד חבורה של ישראלים שעובדים בטלוויזיה ובאו לאמסטרדם לסוף שבוע של סמים, לסדר את הראש באופן חוקי. כאלה שמתחככים בעולם הטלווזיה מתוך תקווה שאבק  הכוכבים ידבק בהם, מרגישים במרכז העניינים, מכירים את כל השמות הגדולים באופן אישי, ובעצם עובדים בתור עוזר במאי, עוזר מפיק, שזה משהו בין נער שליחויות לפקיד במשרד, העיקר לעבוד במדיה, לנהל חי חברה בתוך החוג של העוסקים בתחום, להיות אומן, להתלבש היטב, לדאוג לעיצוב פנים, יאפים ללא רבב ובאמת לא מתעניינים בשום דבר אחר . נכנסנו ל'קופי שופ', והם מגלגלים שיחה קלילה, בעיקר רכילות ועניני טלוויזיה ומיכל מתחילה לרכל איתם, עליזה כמו ציפור, וממני היא מתעלמת. בסוף קיבלתי את הקריזה והזמנתי אותה לשירותים. נתתי לה מהקולה, ונצמדתי אליה בחיבוק מאחור, משהו על גבול האלימות. דווקא נראה לי שנהנתה.

קמתי בבוקר די עצבני. בסופו של הלילה מיכל אמרה לי שכל החפצים שלה בדירה, ומחר בערב היא בטוח עוברת אלי למלון. השכן, המאהב לשעבר, חייך. אמרתי לה שהכל בסדר, לא רציתי להרגיז אותה, שלא תאשים אותי שוב שאני מוחק לה את החיוך מהפנים. עכשיו התעוררתי בחדר הריק וכל מה שנשאר לי ממיכל היתה חליפת הגשם שלה שהיא הביאה מהארץ ושכחה בארגז של האופנוע. דמיינתי לעצמי אותה ערומה בתוך החליפה ופתאום גל של מרירות חלף בי. אמרתי לעצמי, איך זה שאני באתי במיוחד לפגוש אותה פה, ובסוף אני לבד, והיא עדיין עם המאהב לשעבר כשהפרח משמש רק ככיסוי של עלה תאנה. מרוב עצבים אני חייב לזוז, אני נוסע לרנאטה, המכשפה והרוקחת והיא תמצא לי תרופה.

רנאטה רק קמה, שתים-עשרה בצהריים. הווילונות סגורים וריח של עשן כבד בבית. אני מכין קפה לרנאטה במטבח. גם סטפאן, הבן של רנאטה יושב איתנו, סטפאן  בן 16, רזה, יפה, רנאטה שולחת אותו להביא קצת גראס מלמעלה. היא רק התעוררה, וכבר מגלגלת ג'וינט לעצמה ומגישה לי קצת חומר לגלגל. זה גראס מגידול עצמי, ורנאטה אומרת שהחומר לא טוב כמו שצריך כי סטפאן משקה את הצמחים ביותר מדי מים. מיד פורץ ויכוח סוער בהולנדית בין סטפאן לרנאטה, עד שסטפאן רץ ומביא ספר על גידול גראס שרנאטה זורקת בזלזול הצידה: "אני מכשפה ואני יודעת יותר טוב מכל ספר". החומר דווקא עובד עלי טוב, אני מסטול ולא בא לי לדבר על מיכל ליד סטאפן, אז אני שואל את רנאטה אם היא יכולה להשיג אקסטזי. רנאטה שואלת אם אני לוקח הרבה מזה. אני עונה שלאחרונה זה מעניין אותי. ואז רנאטה פותחת בהתקפה על אקסטזי, שזה סם מסוכן מאוד ותמים רק לכאורה. היא מכירה אנשים שלוקחים אקסטזי בקביעות, לא נהנים יותר מכלום בלי זה. לא צריך להכניס לגוף  שום דבר כימי. גראס זה בסדר, אקסטזי זה משחק מסוכן, סתם אושר מזויף, חיים לא אמיתיים.

התשובה של רנאטה הפתיעה אותי. היא, שלקחה כל דבר אפשרי פתאום נגד אקסטזי? בלי ספק נותן חומר למחשבה שניה. אז לא לחצתי עליה יותר בעניין. בינתיים הטלפון מצלצל, ואחרי שרנאטה מניחה את השפופרת, היא שואלת אותי אם אני יכול להקפיץ את סטפאן על האופנוע לשליחות דחופה. הבנתי במה מדובר, אבל לא סירבתי. קצת אקשן בימים אלה יכול רק לעזור. סטפאן מקבל מאימו חבילה קטנה, שם עליו ז'קט עור באי רצון כי רנאטה התעקשה, ואנחנו הולכים להעביר חומר ללקוח של רנאטה.

סטפאן מכוון אותי לתחנת דלק ביציאה מאמסטרדם, מאחור, בחניון של המסעדה מחכה לנו מכונית ב.מ.וו. אדומה עם מספר גרמני. אני עוצר את האופנוע ממש סמוך לדלת של הנהג, כך שגם אם ירצה לצאת הוא לא יוכל לפתוח את הדלת. בפנים יושבים שני יאפים גרמנים שבאו להולנד לקנות קוקאין. סטפאן יורד מהאופנוע וניגש לצד השני של המכונית, הם מחליפים חבילות, הגרמני מתעקש לבדוק את החומר, פותח את החבילה, טובל את האצבע באבקה ומסניף קצת. סטפאן בינתיים סופר את הכסף. אני מרגיש בטוח עם סטפאן, הוא יודע להתנהג במצבים כאלה. בן של ג'אנקית שגדל בשכונה הכי קשה של אמסטרדם, כולו בן 16 וכבר עושה עסקות באלפי דולרים. מזכיר לי קצת את עצמי.

אחרי שמסרנו את החבילה, נעצרנו ב'קופי שופ' השכונתי. פגשנו שם את יורגן ומרטין. כולנו יושבים ליד הבר, שותים בירה, מעשנים ג'וינטים. סטפאן מעביר לי 200 דולר. לא רע בשביל סיבוב של רבע שעה על האופנוע. יורגן קולט את העברה של הכסף, ומתחיל לזיין לי את המוח עם העסקה שאנחנו יכולים לעשות: "הגיע חומר מצוין, ישר מקולומביה, נקי לגמרי. יש לי מישהו בפריז שמאוד רוצה לקנות, גם כן ישראלי, אתה נוסע לספרד, שים את זה באיזה מקום באופנוע, תעצור בפריז בדרך, ויש לך 5,000 דולר, ואז יהיה לך כסף לטייל רחוק יותר מספרד. תמשיך למרוקו". אמרתי לו שאין לי חשק לשבת בכלא עוד פעם אבל נראה, אולי, תן לי לחשוב על זה. לעצמי חשבתי שטיול למרוקו זה רעיון לא רע, את מיכל זה בטוח ירשים.

בינתיים איזה בחורה די כוסית, מעורבת, חצי כושית, קמה מהקצה השני של הבר ועוברת לשחק במכונת מזל קרובה. אני נותן לה מחמאה על המשחק והיא עוברת לשבת לידי. סטפאן מדבר איתה בהולנדית. אני קולט את המילה אופנוע וכאלה, ופתאום אני משותק ולא יכול להגיד כלום. ברמקול מעלי מתנגן שיר רגאי שמרטין ביקש להשמיע, "מריחואנה ממלאת לי את הראש, הראש שלי מלא במריחואנה"  חוזר שוב ושוב על הפזמון בקול מסטול עמוק. גם הבחורה מתחילה לחזור על הפזמון ואני מתחיל לצחוק בלי שליטה. גם סטפאן מצטרף ופתאום כל ה'קופי-שופ' מתגלגל בצחוק היסטרי, בהרגשה נעימה של אחים לצרה, אבל אחרי שהצחוק נרגע, אני עדיין משותק, והבחורה חוזרת למקום שלה.

סטפאן נשאר בבר, ואני חוזר איכשהו על האופנוע לרנאטה, ומיד מספר לה את הכל, איך שקבעתי עם מיכל באמסטרדם, ואיך שהיא מעדיפה לגור פה עם חבר שלה, אבל עדיין רוצה לצאת לטיול איתי, ואני כבר לא יודע אם להסכים לזה. רנאטה מבינה עניין. "אין שום בעיה – היא אומרת לי – אם תישאר איתה זה ייגמר מאליו. תיסע איתה, זה יהיה הכי טוב. אני כבר ראיתי את הסרט הזה. גברים בגיל ארבעים מתאהבים בבחורות צעירות ומאבדים את הראש. היא משחקת זונה, תתייחס אליה כמו אל נערת טלפון, וככה זה יעבור לך. בינתיים תירגע ותהנה".

נשמע די הגיוני. אני מרים טלפון למיכל ושוב המזכירה הארורה. שוב פעם היא עם הדני הזה. אי אפשר להפטר ממנו, ועוד היתה אתמול בלילה בבר הצעה שאולי מיכל ואני נפגוש בפריז את הדבק הזה וחברה שלו, עלה התאנה.

פתאום נדלק לי רעיון בראש. שאלתי את רנאטה על העסקה שיורגן הציע לי. "זה בסדר גמור. יורגן הוא הספק שלי והרווחנו הרבה כסף ביחד. את הישראלי בפריז, אני לא מכירה אבל לא מזמן שלחתי את סילביה הספרדיה אליו עם חבילה והכל היה בסדר". סיפרתי לה על הרעיון שקפץ לי בראש והיא אמרה, מצוין, זה נקרא להוציא את המקסימום מהמצב, אתה מתחיל לחזור לעצמך. ירדתי לאופנוע בשביל לקחת את חליפת הגשם המרופדת והמגושמת של מיכל מהארגז של האופנוע. רנאטה בדקה את התפרים ואמרה שזה אפשרי ושייקח לה כמה שעות לארגן את העניין, אבל היא מכניסה לריפוד חצי קילו של קוקאין בלי בעיה. אמרתי לה שתחכה, שעוד לא החלטתי סופית וקבענו ליותר מאוחר בלילה.

אני חוזר למלון ויושב בחדר, מסתכל בטלפון וחושב אם היא תתקשר או לא. אם יש לה קטע עם הבחור הזה. אם היא משתמשת בי כשנוח לה, אקסטזי מדבר יהודה. אולי כדאי להפסיק לחשוב. מעניין מה היא עושה עכשיו, אולי היא יושבת ומחכה לטלפון ממני?

להתקשר אליה? עכשיו זאת ההזדמנות האחרונה לברוח. אני יכול בשקט לארוז את כל הדברים ולתת גז, להסתלק מפה לבד מוקדם בבוקר.

חדר גדול וריק. תחושה חזקה של אכזבה, כל הדרך לאמסטרדם בשבילה, והיא אפילו לא מתקשרת. באמת היא לא אוהבת אף אחד, גברים משתמשים בה והיא משתמשת בהם. אין יותר רומנטיקה, אין יותר אהבה, הכל חשבונות. רנאטה אמרה: "תתייחס אליה כמו אל נערת טלפון". כמה עולה נערת ליווי באמסטרדם? 100 דולר? אז נניח שאני עם מיכל במיטה שלוש פעמים ביום, אז חסכתי 300 דולר. אני אומר לעצמי, תחיה את הרגע, קח אותה איתך ותזיין לה את המאמא, תשתמש בה להעברות סמים, חצי קילו של קוקאין בתור התחלה, הכול עניין של התייחסות. המשתמש במשתמש פטור.

היא עדין לא מתקשרת. אני מוחל על כבודי, מתגבר על הרצון לברוח, ומתקשר אליה.