סיפור לחג: דידי-עונש

פרק ראשון ובו יסופר על פוחז. 

השם שלו היה דידי. דידי  קז'מירסקי, או הברות דומות. לא ממש חשוב. קראנו לו דידי עונש. עמירם מרכז ענף הרפת, טבע את הביטוי בתום יום העבודה הראשון שלו אצלנו, כשנשאל: "איך הילד החדש?" חרק בתיעוב: "דידי? – עונש!"

איך הגיע ילד משכונת דורה בנתניה לקיבוץ בגליל? – האמת, בלית ברירה. ככל שהדברים נגעו לסחיבת כלי רכב – הוא היה במיטבו, כלומר – במירעו. לא היתה לו שום בעיה בפיצוח מנעולים והתנעה מכונית או אופנוע, סתם גנב צעיר נתעב ומאוס. למעשה בגיל 17 הוא היה פושע בתחילת דרכו, נזק סביבתי מפציע, חובב בילויים ואלכוהול. יום אחד נמאס לשוטרים, הונח מארב, ודידי, רכוב על פאנטיק, נחסם במנוסתו בדיונה הדרומית של נתניה על ידי שני אופנועני שטח מנוסים שגויסו במיוחד למשימה.

השופט התלבט. הכף נטתה לטובת בית מחסה לקטינים. הסניגור טען שהילד יחזור משם פושע בשל ובוגר. הועלה פתרון יצירתי: היה לו דוד באיזה קיבוץ צפוני. שינוי סביבתי יקנה לפרחח מסגרת נכונה. הגיוס לצבא ממילא עמד להגיע בעוד שנה בערך.

כינסנו אסיפה. היינו אידיאליסטים והסכמנו לתרום תרומה סוציאלית לחברה, וגם כי הרי יצאה לנו סטיגמה של אליטיסטים, לא?! באמצע הקיץ השחון של שנת 1985 הוא נחת אצלנו ושובץ לעבודה ברפת.

תוך חודש עמדו כולם על טבעו, והטרוניות החלו להצטבר. הוא יצא לגיחות ליליות למקררי הקיבוץ הנעולים, והיה חוזר משם עם נתחי בשר, עוגות, בירה וברנדי שנשמרו בקפדנות לחתונות ולחגים. בלילות חגג במיטות המתנדבות, ולעבודה ברפת היה מגיע עייף למהדרין, משרך רגליו באי חשק.

הספירה לאחור של שהותו אצלנו, החלה. למעשה הוא היה משולח חזרה כלעומת שבא, אלמלא התגלה הכשרון הגדול והאמיתי שלו בדרך מקרה.

פרק שני ובו יסופר על קיטור. 

זה קרה באותו יום בו שלח אותו עמירם אל מכבסת הקיבוץ להביא משם בגדי עבודה נקיים לרפתנים. דידי הגיע אל מחסן הבגדים ולא מצא שם דבר. הוא הציץ לתוך המכבסה, והבחין שם בהמולת כובסות נסערות.

המכבסה הייתה מושבתת. דידי, שתמיד תחב את האף למקומות שלא התבקש, התעניין בסיבה לקלקול. "הקיטור דפוק" – אמרו לו, והוא נפנה משם והלך למכון הקיטור.

הקיטור הוא סם החיים בעורקיה של המערכת המשקית, ועיקר שימושו הוא לצרכי המכבסה המתמודדת עם כמויות ענק דבר יום ביומו. איש התחזוקה, נתון תחת לחץ אדיר מצד הכובסת הראשית, כמעט יצא מדעתו בחיפוש אחר הגורם המשבית אך ללא הצלחה. דידי הסקרן שנכנס למבנה הגדול, מצא שם את האיש המיואש, ואת דוביק, מרכז המשק המוטרד, שבא לברר כמה זמן יהא עליו עוד לסבול את טירטוריהן של הכובסות.

הוא עמד שם והתבונן במערכת על שפעת צנורותיה ושסתומיה. בראשו החל להצטייר תרשים זרימה. הוא סקר בהתפעלות את נתיבי ההולכה בעורקיה של בקרת הכח וחישב כיווני כניסה ויציאה. די מהר קלט את דרך פעולתה וכיצד תוכננה. הוא הניח ידו על שסתום דו כיווני, ואמר: " זה! הוא לא עובד נכון. הוא מבלבל את השסתום הראשי. תן לי רגע מפתח שבדי". איש התחזוקה נשא אליו עיניים עייפות. מה בא זה לבלבל את המוח עכשיו?

"תן לי לפרק אותו – חזר דידי ואמר – מה יש לך להפסיד?"

"לך מפה, ילד" – אמר התחזוקן הטרוד, אבל נתן לו שבדי.

קפיץ קטן שבור נשלף מקרבי השסתום. תוך שעה שטף און הקיטור בוורידיה של מערכת הדוודים, והוזרם אל התחנות המשקיות המייחלות בצמא. מרכז המשק הביט בילדון בעיון רב.

בשבוע שאחרי הוא שם יד עם המוסכניק ויחד פתרו בעיה במערכת ההידראולית של טרקטור החריש. עד מהרה כולם הבינו מה טמון בו, וביקשו את עזרתו. הבחור פשוט היה גאון, גאון טכני.

פרק שלישי ובו יסופר על הדידינוע.

בתחילת החורף הוא מצא את הטוסטוס הישן של החצרן זרוק בג'נקיה מאחורי ערמות של אופניים ישנות, חילץ את הכלי המחליד מקבורתו, וגרר אותו למוסך. המכונאי נתן לו פינה עם שולחן. הוא פרק את המנוע והגיר, ופיזר ערמות של גלגלי שיניים צירים ומיסבים. במסגריית הקיבוץ חרט השחיז והלחים, הזמין ממרכז הקניות 4 מיסבים, ולפני שמי מאיתנו הספיק להבין איך ומה, כבר היתה יחידת הכח סגורה, ארוזה, ומסוגלת להפיק תוצרת. תיקן קצת את השילדה, חתך, שינה, ריתך והוסיף חיזוקים במסגריה. היצירה הסופית  נראתה כמו 'ראטבייק' מכוער, כלי בסיסי וגולמי, אופנוע רזה ושרירי. דידי סובב את המנוע. צווחה צורמת הרעידה את מרישי הגג במוסך. מיניה וביה זכה היצור המכני המוזר בכינויים שונים ומשונים שהמוצלח בהם היה של האקונומית: דידינוע. ביני לבין עצמי כיניתי אותו: בייקונש (בייק של עונש).

ואז הוא יצא למסע חגיגות. זה היה מתחיל באיזור הרווקיה, שם היה מבצע תרגילי אקרובטיקה על צינורות המים ועל מדרגות ומעקות האבן של המרפסות. משם היה יוצא לשדות ומגיע עד לכפר הערבי השכן שם היה מנהל מרדפים במעגלים עם כלבי הרועים. כשחזר לחצר המשק, היה משחיל את החרגול הקטן בין גדרות שברפת, רודף אחר העגלים המבוהלים בחצרות הבקר, או מפוצץ גזים בבורות התחמיץ, מה שהוציא מדעתו את יוסקה, אחראי ענף המספוא.

השלב שבו חצה את גבול המידה הראויה, חלף מזמן ועבר, ובא היום וכולנו הוזמנו לאסיפת חברים מיוחדת שעינינה: "מה עושים עם דידי עונש?" ובמלים אחרות: מתי כבר נעיף מפה את הדרעק הקטן הזה לכל הרוחות…

לכולם היה ברור כי הסטופר מודד את סוף המקצה של הנער. תאריך האסיפה נקבע לתחילת חודש אדר. שפעת חריפה שתקפה את מזכיר הקבוצה, גרמה לדחיית האסיפה בשבועיים. אז נזכרו כולם שחג פורים עומד בפתח, והדיון נדחה בחודש.

פרק רביעי ובו יסופר על סילו.

פורים בקיבוץ. החג הנחשב ביותר מכל חגי ישראל. חודשים קודם עמלים טובי הכשרונות על הפקת אירוע מפואר שגולת הכותרת בו הוא יריד שעשועים ענק. דידי קלט את ההכנות הקדחתניות ועיניו אורו. שעשועים – זה הוא!

יום אחד הוא הזדחל ובא לחדרי. באותו זמן כבר היינו חברים די טובים. בגלל האופנוע כמובן.

תגיד – הוא אמר – מה זה הדבר העגול שנמצא ליד אולם הספורט?

סילו ישן – עניתי – ממגורה. אסם תבואה. הוא כבר מזמן לא בשימוש. על מה חשבת?

בוא נלך – התלהב דידי – אני צריך אותך.

בעזרת משחזת חשמלית פערנו חור בדופן וחדרנו פנימה. הסילו הקטן היה ריק והתאים היטב למטרה שייעד לו דידי. את הדפנות הפנימיות ציפינו בדיקטים מהנגריה, ומקרשים בנינו שיפוע קטן שהעפיל מהקרקע אל הקיר. את החור שפערנו בדופן סגרנו על צירים ועשינו ממנו דלת כניסה.

ישבנו בפנים וחגגנו על בירה 'מכבי' את השלמת היצירה. מה שבנינו היתה גרסה פרימיטיבית של מתקן השעשועים האולטימטיבי – קיר המוות. יוסקה קצת כעס שלא שאלנו אותו אם מותר לשנות לסילו הישן את הצורה, אבל זה היה כבר מאוחר מידי.

פרק חמישי ובו יסופר על שכרון חושים.

בערב פורים, בשעת אחר צהריים מאוחרת, התחילו החגיגות. כל הקיבוץ נהר לאולם הספורט ולרחבת המשחקים הענקית שבחוץ. לצלילי מוזיקה קצבית הסתחררו הקרוסלות ורכבת קרונות שגרר קטר-טרקטור הנוי חרקה בשבילי החצץ ובתוכה ילדים צוהלים. בתוך אולם הספורט התגלגלו רולטות. בר משקאות מפואר הלגים לשוכרה את החוגגים והצהיל את הדם.

תשומת לב רבה משך גם קיר המוות שלנו, כמובן. תורים השתרכו לרגלי הסולמות שנשענו על הסילו מבחוץ ושהעומד בראשם יכול היה לראות מלמעלה מה קורה בפנים ומה שהם ראו היה את הדידינוע, עכשיו כבר צבוע בצהוב בוהק, עומד לו שם למטה במרכז. תיפוף קצבי בישר את כניסתו של הפרפורמר לזירה. ברוב טקסיות הוא היה משתחווה עמוקות לכל כיוון. אחר כך היה בועט בחזקה ברגלית ההתנעה ומושך קלות את מצערת הגז. קול צריחה מזעזע שבקע מהצינור המנוסר שנקרא אגזוז היה משתלח בין קירות הממגורה העתיקה וכמעט הפיל בבהלה את הבנות על הסולמות בחוץ. שתיקה עמוקה הייתה נופלת שעה שהאופנוע היה יוצא לנסיעה איטית סביב הקירות. שלושה סיבובים רגועים, ואז היה דידי מושך בידית ומשגר בשאגה את הכלי המכוער לעבר השיפוע ובמעלה הקיר ומתחיל ברונדלים.

ככל שהלך הערב והעמיק, צבר דידי ביטחון והוסיף פעלולים. הוא היה מסתחרר במרחק מינימלי מהקו העליון, צולל במפתיע כלפי מטה כאילו איבד שליטה, ושב ומשתגר כלפי מעלה, עמד על הכסא, רכב בלי ידיים. כשלוש דקות ארך המופע, ואז היה יורד, מדומם את האופנוע, משתחווה ויוצא בהדרת מלכים.

ההתלהבות הרקיעה שחקים והבחור היה בעננים. דידי ליקט את האהבה במנות גדושות. בהפסקות היה מתמקם על הבר ועל כוסית וויסקי מחליף חוויות עם מעריציו החדשים. המסיבה צללה לתוך הלילה, ממגורת ההילולה נשטפה באור זרקורים חזק. דידי היה כבר לאחר כעשר מופעים והקהל תבע עוד. האדרנלין שצף באון בוורידיו של הנער, והאלכוהול העניק לו גיבוי. למעשה, זה היה הזמן לעצור את הקרקס אבל איש לא אמר כלום אז דידי עלה שוב ושוב.

לפתע היה ברור לגמרי כי משהו אינו כשורה. המנוע השתנק פעמיים ופלט שורה של פיצוצי בק-פייר שנשמעו בסילו העגול כרעמי תותח. הבעת בהלה התפשטה על פני הנער. משיכות נואשות במצערת ימין לא הניבו תוצאה.

ואז השתחרר המנוע מכל קונטרול, ועלה לסיבובי מנוע גבוהים שאיימו להעיף את הבוכנה מתוך הצילינדר. דידי שלח את היד אל מתחת לכסא, חיטט וחיפש שם, וניסה לשחרר את כבל הגז התפוס או מה שזה לא היה שם…

לפתע צלל האופנוע כלפי מטה אליי התרסקות. דידי המבוהל והשיכור משך בכידון ושינה כיוון. האופנוע טיפס בחדות בזווית אלכסונית כלפי מעלה, ולפני שמי מהנוכחים הספיק להבין מה קורה, המריא הבייקונש  מעל ובין ראשי הצופים על הסולמות. צריחת בהלה נוראית הדהדה בין הכתלים, ודידי, רכוב על סוס הברזל שאיבד רסן, נעלם בחשיכה שבחוץ.

פרק שישי ובו יסופר על חברת היי-טק.

הוא יצא מזה בנס. יד ואגן שבורים וזעזוע מוח חזק. לקיבוץ לא חזר יותר.

עשר שנים עברו. חמוש באשה, שני ילדים וצרור דל על שכם, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לעיר. מקצוע ממשי לא היה לי ביד. לתקופה קצרה שימשתי כשומר בחניון של חברת ההיי- טק "קומפיוטריקס", שנרכשה מאוחר יותר ע"י תאגיד אמריקאי ענק תמורת 876 מליון דולר.

ביומי הראשון בעבודה קיבלתי הדרכה מעידו אחראי אגף הרכב. עמדנו שנינו בחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים הענק אי שם בערבות הסיטי של רמת גן. קול צווחת צמיגים של ב. מ.וו ספורטיבית, שחדרה לחניון בטיסה נמוכה וביצעה צלחות בין העמודים, הקפיץ אותי מהמקום.

"מי זה הדפוק הזה? –  זעמתי –  שאקלף לו את הראש מהכתפיים?!"

"תרגע – אמר עידו – אל נא תרגש. זה דידי, מנהל מחלקת מחקר ופיתוח. פסיכי על כל הראש אבל מהנדס תותח. אתה עוד תתרגל לשטויות שלו…"