סיפור לחג: הרכיבה האחרונה של ויקי הצולעת

גמרתי

לתקופה קצרה בחיי ויקי היתה חברה שלי. אז עוד לא קראו לה 'הצולעת' והיא היתה סתם נערה מפרדס חנה ואפילו לא יפה במיוחד. באמיתי קראו לה מרים ויקטוריה תורג'מן או הברות דומות, והסיבה שיצאתי איתה היתה כי היא היתה כוסית-על עם גוף פצצת מימן ונורא אהבה אופנועים.

היה כיף איתה. הרכיבה איתה היתה דיאלוג בין שנינו לאופנוע. לא הייתי רוכב ספורטיבי ולא היו לי אופנועי שפיץ, אבל קלטתי את הראש וניסיתי להפיק קצת ביצועים מהגרוטאה שהיתה אז ברשותי. נורא שמחתי כשתוך כדי רכיבה התקבלו פידבקים בסגנון "לייק".

שבת אחת חבר נתן לי משהו קצת יותר ספורטיבי. הוא היה במילואים ולי היה יומולדת, והוא אמר לי שאני יכול לקבל את האופנוע לסופ"ש, אז לקחתי והשתוללתי קצת בשישי, ובבוקר שבת העמסתי את ויקי ונסענו לג'וערה. אם אתם מתעניינים בסוגיית הביטוח, תרגיעו. באותם ימים לא הקדשתי לזה קמצוץ מחשבה.

אני עולה ויורד את ג'וערה כמיטב יכולתי הדלה, ויקי מאחור כהרגלה בכיף שלה, לא מפחדת בשיט ואז, פתאום, היא מתחילה לצעוק ולזוז על הכסא ואני עוצר בצד בבהלה, בטוח שנכנסה לה דבורה לקסדה, ושואל אותה מה קרה ויקי את בסדר, ואז אני רואה את העיניים שלה מבריקות יותר מהרגיל, הרבה יותר, והיא אומרת לי, גיליתי את האור, ואני לא מבין ושואל מה נהיה, והיא אומרת, גמרתי.

כך גיליתי שויקטוריה מפרדס חנה גומרת על אופנועים. אמיתי לגמרי. אחר כך היא לקחה את זה רחוק קדימה והלכה לרכב עם סוסים גזעיים יותר שהיתה להם את היכולת לקנות אופנועי ספורט ולרכב כפי שאני לא רכבתי מעודי. מעניין שהיא לא חשבה מעולם להוציא רשיון בעצמה והיתה טוענת שאין כיף מאופנוע אם לא רוכבים אותו עד לקצה ואילו לה עצמה אין את הכישורים לעשות את זה, ולכן עדיף ומוטב להיתלות על הזנבות, לחבק אחרים מאחור, ושיטיסו אותה לחלל.

יצא לה בסביבה שם של מורכבת אגדית וטובי הבחורים התייצבו להטיס אותה לחלל, להשכיב את האופנוע עד לגריפים  כדי לשמוע אותה גומרת מאחורה בצריחות. תקופה ארוכה במיוחד היא יצאה עם שימי מגבעת אולגה שנחשב לטוב שבמשכיבים – בכל מובן של הביטוי.

יום אחד, כצפוי, מישהו הטיס אותה רחוק מאד לתוך החלל, ומפתחי מגן עדן היא הגיעה הישר לשערי הגהינום. היא אושפזה לתקופה לא קצרה ויצאה מבית החולים עם פלטינה ברגל וצליעה קבועה. פתאום לא נראתה מצודדת כל כך כמו פעם ומכסת המתנדבים שנעתרו להרכיב אותה התדלדלה פלאים. יום אחד קפצה והתחתנה עם הירקן משיכון רמז, נולדו לה שני ילדים, וכולם שכחו ממנה.

כולם, חוץ משימי מגבעת אולגה. 

ריקוד התותבות

שימי היה מסתובב בחדרה, חי על קצבה של הביטוח הלאומי ולא עושה שום דבר. אופנוע כבר מזמן לא היה לו, רשיון לאופנוע כבר מזמן לא היה לו, ובעצם שום דבר כבר לא היה לו. מאידך, מסמרים דווקא היו לו לרוב, נעוצים בכל עצם מרכזית. אם הוא היה מזדמן לבידוק בנתב"ג, יש להניח כי מכשיר גילוי המתכות היה נשרף מעוצמת ההלם.

בקומה העליונה שכן צל של מוח מחוק ששידר אותות הפעלה מינורים לגוף השבור, והוא משך את עצמו מיום אחד למשנהו ברמת קיום של עכביש קרנות תלוי על קורי עצמו, ממתין לזבוב מזדמן. בעשר בבוקר היה מזדחל ויוצא מהחור שלו בבית הסבתא בגבעת אולגה ומחפש טרמפ לשוק בחדרה, שם היה מתיישב לכוס קפה בוץ עם עוד כמה בטלנים, ואחר כך מדדה לפאלפל של קובי שפעם רכב איתו, ושהיה מקציב לו ברחמיו מנת חינם אחת ליום.

ללא מטרה היה גורר רגליים מאובנות על המדרכות, מתקתק ונוקש בשיניים התותבות. המקוריות עפו מן הפה במפגש עם גדר בטיחות ורופאי השיניים דוקא עשו עבודה טובה, רק שהוא פירק וחזר ופירק להם את המוצר. הנחיתות האינסופיות מהווילי'ז ומהסטופי'ז הרטיטו והרקידו וזעזעו את הראש פעם אחר פעם והתותבות איבדו אחיזה. באותם ימים עוד היה איכפת לו איך הוא נראה, והוא החזיק בכיס דבק "סופר גלו", ומידי פעם היה עוצר בצד, מטפטף כמה טיפות על השן שהתחמקה החוצה, נועץ ומחכה דקה, ולפעמים זה גם הצליח והחזיק מעמד שבוע. עכשיו כבר לא היה איכפת לו יותר מעצמו, ולפעמים כשפתח את הפה לומר משהו – טיפשי בדרך כלל – יכולת לעקוב מקרוב אחר ריקוד התותבות. חופשי.

הוא היה פיספוס של הסטטיסטיקה. עליו נאמרה הקלישאה של מוות ידוע מראש, רק שמשהו השתבש. למרות מאמצים מושקעים למצוא את דלת היציאה מהעולם הזה, הוא כשל ונשאר כאן, אבל אי אפשר היה עוד לתת לינק לצעיר האנרגטי שהיה פעם, רודף השמלות, הקרימינל הצעיר, המעיז תמיד שלא היתה שטות שעלתה על דעתו לבדוק ולא ניסה, הדפקט שהיה מבתר טורי תנועה במאה ושישים קמ"ש, מתגלגל ברולינג-סטופי לעבר הרמזור, ותמיד יוצא ראשון בווילי אינסופי.

 

לך מכאן, דביל

יום אחד הוא הגיע לחנות הירקות של ויקי והיא עמדה שם מאחורי הקופה. ישבו עליה כמעט ארבעים שנים וכבר נראתה לא משהו, אבל העיניים של שימי המחוק ראו רק את הצעירה הנלהבת שהיתה מחבקת אותו במתניים חזק-חזק, מצמידה את הציצים הגדולים לגב וצורחת בהשכבות. הוא עמד שם ונעץ בה עיני עגל, והיא התעלמה ממנו.

ויקי, הוא אמר, אנחנו צריכים לרכב שוב, כמו פעם. לך מכאן, דביל – אמרה ויקי בזעף. ויקי, אמר שימי המפורק, את יודעת שאף פעם לא היה לך מישהו כמוני שיכול להביא לך את גן עדן אל בין הרגליים. לך מפה, מפגר – חזרה ואמרה ויקי הירקנית. אני אוהב אותך, ויקי – אמר לה שימי המחוק, אבוד בערפיליו. לא היה לו שום סיכוי, והוא ידע את זה. היא כבר היתה במקום אחר, היו לה שני ילדים בבית, ושימי באמת לא היה משהו שבגללו כדאי להכנס להרפתקה.

יום שישי אחד אחר צהריים כשסגרו קופה בירקניה והבעל של ויקי היה עסוק מאחורה עם הארגזים, נעמד פתאום שימי ליד הקופה ואמר לה: מחר בבוקר בחמש אני ליד הבית שלך. לך מכאן, אידיוט – אמרה ויקי – לא רוצה לשמוע אותך או לראות אותך יותר.

למחרת בשעה חמש, כשהבעל והילדים עוד נחרו במיטות, היא התעוררה ונגשה לחלון. ברחוב למטה היה איש עם אופנוע ממתין לה. בשיפולי הבטן החל לרטוט אותו ריגוש ישן…

היא פסעה בשקט לארון, הוציאה את בגדי העור הישנים והקסדה, ירדה במדרגות של הבלוקון חרישית כמו חתולה, ועלתה מאחורי שימי שחיכה לה שם עם CBR גנוב.

חיים שלא שייכים לנו

מה שקרה אחר כך אני יכול רק לנחש.

האופנוע העיר את שימי. מה שהיה פעם חלק כל כך מהותי ממנו ובלעדיו לא היו לו חיים, החזיר לו את הנשמה לגוף, את הגמישות לפרקים, הוציא את הכאבים מהעצמות המטולאות, והביא לו את הדם לעיניים. בדמיונו הוא היה שוב שימי היפה אליל הבנות של גיל העשרים. הסיביאר טס צפונה על כנפי רוח.

על כביש הצפון הוא פיתל אותו בעוצמות הישנות, חד כמו פעם. מכונה מדוייקת. הטכניקה לא נשתכחה, הביצועים לא נפלו, החלודה התמרקה מידית. שימי הישן חזר ונברא. הוא עשה את הדבר היחיד שידע לעשות הכי טוב, וויקי טסה לחלל. צליל הסקרימר ניסר מלמעלה למטה את העצים, ההרים והוואדיות, וכיסה על אנחותיה וגניחותיה של ויקי שנבלעו בקסדה.

אחר כך עצר שימי ודומם. כביש הצפון בשבת בבוקר היה ריק. העולם עוד לן. מן הוואדי היתמר ועלה אד לח שנדלק על ידי קרני שמש ראשונות. ויקי התנשמה עמוקות והרפתה שרירים. הרחם שלה עוד פעם בהתכווצויות קלות.

ויקי, אמר שימי, ככה היו צריכים להיות החיים שלי – האופנוע ואת. אני לא יודע ולא רוצה אחרת, ואני יודע שככה גם את. שנינו נכנסנו לקטע דפוק, חיים שלא שייכים לנו. תעזבי את הבעל ואת הירקות ובואי לחיות איתי.

אתה ילד מפגר, אמרה ויקי רכות, מדבר שטויות וחי בסרט. תתעורר. אני לא במקום שאתה נמצא, אין לשנינו מה לחפש ביחד, וכל היום הזה הוא טעות אחת גדולה מבחינתי. תחזיר אותי בבקשה הביתה ותשמור את הזיכרון המתוק של הרכיבה הזו לתמיד כי זה לא יקרה עוד פעם.

בסדר, אמר שימי, אני מבין. והוא הניע, עלה לווילי, והרים מהירות ל-150. ויקי מאחור לא היתה יכולה לראות שמגיעה פניה או להבין פתאום שהוא לא מתכוון לקחת אותה.

על גלגל אחד טס האופנוע לתהום. מאחור צרחה ויקי בפעם האחרונה בחייה.