סיפור לחג: נער החזירים השבדי

בית חולים

אלונקה מתגלגלת אל חדר המיון.

רשימת הנזקים ענקית: שבע שברים בארבע צלעות, שבר בכתף, רצועות קרועות בין הכתף לגב, פגיעה בחלק העליון של עמוד השידרה, וקרע בריאה השמאלית.

אלונקה נודדת אל חדר הניתוחים. הטחול נכרת מיידית, הלב זז ממקומו ופיתח עיבוי נוזלים שחייבו נקז חיצוני בחזה לחילוץ אויר ודם. הריאה שעדיין יכולה הייתה לתפקד התקשתה במשימה ונצרך נקז אויר נוסף לריאה הפגועה שלא תפריע. שבע מנות דם נדחסו לעורקים. שבע מתוך 13 שקיימות בו.

ביקור צפוני

נפגשתי איתו בדצמבר 2005 בעת ביקור רגוע בשבדיה. אחרי שלושה ימים של "מה קורה", "מה נשמע", נקניקיות ובירה נגמרה לי הסבלנות ונשרפה לי הצמה, ותפסתי איש מפתח בפינה חשוכה.

"אין לכם כאן משהו מעניין?"

"משהו מעניין אצלך זה רק אופנועים" – הוא ניסה להשתחרר מלפיתת הגרון – "תן לבדוק".

דחס אותי לאוטו ונסענו למועדון אופנועים מקומי. היו שם כמה מאובנים גריאטריים שליקקו כמה גרוטאות וציחצחו אותם לאפסנה. החורף הסקנדינבי לא מאפשר הרבה ימים בחוץ עם האופנוע, והרוב המוחלט סוגר אותם במחסנים וחוסך ביטוח יקר.

הסתובבתי קצת וקישקשתי קצת. כשעמדנו לצאת הגיח משהו מן היער הסמוך. האסקי כלשהו. כלומר, רק כשהוא התקרב מאד זיהיתי בערימת הבוץ ההיא משהו צהוב. השבדים יודעים לרכב בבוץ, אין חולק על כך.

"נילס – אמרו לי – סיפור מעניין".

"נילס הולגרסן? – שאלתי – זה מהאווזים?"

"נילס פיטרסן, זה מהחזירים".

הרוכב התקרב וזיהה מישהו בקרבתי. עצר וירד מהכסא. החליפו גירגורים שבדים. הוא היה מוצק כמו פר קטן ובחן אותי בסקרנות. "מי זה הזר הזה שפה?"

"מישראל – הסבירו לו – אופנועים וכאלה". הגדרה לא רעה.

קישקשו להם כמה דקות עד שנישברתי.

"נו מה? – התערבבתי – הוא פנוי קצת?  יש דיבור?"

"אולי על בירה תוציא ממנו משהו".

אני לא יודע שבדית אז עניין הבירה נסגר בליהוג אנגלי. לא נוהגים לסרב שם להזמנה לפאב, לא מנומס ומנוגד למסורת.

אז תדעו לכם שהסיפור הזה עלה לי כמה יורו'ס טובים.

נער חוה

הוא היה נער חוה. המושג הזה לא קיים אצלנו. נער חוה זה מישהו שמסומן כאפס, ילד שנועד לכלום, פשוט כך.

משהו שם לא הסתדר בבית בו נולד, וההורים ויתרו והתפזרו. הילד היה צריך להמסר למשפחה מאמצת כלשהי. משפחות של חוואים רק מחפשות ילדים כאלה: יש מקום בשפע, ולא צריך לשלם משכורת. משתלם.

הוא נשתל באגף החזירים. האנגר ענק חורק מנחירות של בהמות רעבות. עיקר המלאכה שם היא ניקוי הזבל. הימים שיצא אל השדה לקצור אספסת היו נחמדים יותר.

'חת שתיים נגמרה הילדות ועברה לה כלא היתה. הוא למד מעט מאד אבל רכב הרבה מאד. תמיד בחוות יש איזה אופנוע. אח"כ הוא קנה לעצמו הוסקוורנה דו"פ 360 סמ"ק, דגם המוטוקרוס.

בעזרת הטרקטור בחווה ארגן לעצמו מסלול בשולי השדה ליד הגדרות, ושם – בערבים אחרי יום העבודה, היה ממריא בין הרמפות. כשהיה באויר והמנוע צועק, הוא בדרך כלל היה שוכח את החזירים, שוכח שאין לו אבא ואין לו אמא, ואת הימים הארוכים המשעממים.

האופנוע סידר לו את החיים איכשהו. כשהוא היה עליו – הוא היה שמח.

משהו משתבש

באותו רגע שחצה את הטריפל והחל לרדת, רצה לצעוק  ! FREEZE  כמו בסרטים האמריקאים שראה. להקפיא את הרגע, לסובב ולהחזיר את גלגל הסרט לאחור, לעצור את ההקרנה.

הוא הבין מיד שמשהו משתבש, הוא ידע שזה לא הולך להגמר טוב, הוא גם ידע שאי אפשר לעשות כלום.

אחר כך הוא זכר את האופנוע המתרומם באויר, את הנחיתה ההיא – הארורה – על הגלגל הקדמי, ההתפוצצות האיומה, זכר את עצמו מתעופף מעל הכידון, מתגלגל מתגלגל ומתגלגל, והאופנוע דולק אחריו, חורש באדמה, ונחבט לו בצלעות.

ואז – דממה וחושך.

בית חולים

פוקח עיניים ומוצא את עצמו בין סדינים עם קטטר, זונדות, אינפוזיות, מסכת חמצן, וכולו גדוש ממולא ורווי כמויות עצומות של מורפיום.

מבעד לערפל הסמיך שמוחו שרוי בו הוא מבחין באחות. היא מספרת לו שחלפו כבר שבועיים מאז הובא לכאן.

הוא סוקר את מערכת הצינורות המסועפת הממוקמת סביב למיטה ומנסה לזוז. כאבים חדים משדרים לו שכדאי לוותר על כך.

שוכב במחלקת טיפול נמרץ ויודע שכל מהלך חייו נקטע באבחה חדה ופתאומית, שבר כלי רצוץ וחבול, והוא בסך הכל בן 17.

חודשיים יעברו עד שייצא. מה עושים עכשיו? איך אוספים את השברים ומתחילים שוב? הרגליים בקושי סוחבות את הגוף, הכאבים בלתי נסבלים, חום הגוף לא יורד מ-38 מעלות, ואין לו את הפריווילגיה אפילו להתעטש. משקלו צונח ב-15 קילו.

צלילה עמוקה

בלי הודעה מראש, כגנב בין הצללים, מתחילה ההתדרדרות.

הוא אמנם חוזר לעבודה בחוה, אך הכאבים מפרקים לו את הצורה, והוא לוקח שלוק וויסקי פה כוסית שנאפס שם כדי להתחזק ולשכוח ולהמשיך ולתפקד.

בהתחלה זה רק אלכוהול, אח"כ קצת גראס, ואז תוספת של קוק. השילוב קטלני, ולפני שהוא מבין מה ולמה הוא כבר עמוק בפנים.

וכך חולפות להן ארבע שנים. הוא מסתיר מכולם את מצבו. מתבייש. כשהוא קולט לפתע שהוא בדרך אל האבדון, אין לו כל מושג איך נחלצים ממצב כזה.

כשמגדלי החזירים גילו, הם משכו בכתפיים. הם היו איכרים פשוטים, בורים, והרבה לא הבינו. מישהו שם אמר שכדאי לראות פסיכולוג, אחרת זה ייגמר רע. 

שיעור בכימיה

בשעת פעילות ספורטיבית מפרישה בלוטה בגוף חומר בשם "אנדורפין". המוח קולט את האנדורפין ומגיב בששון. התוצאה באמת משמחת: התעלות נפש, שמחת חיים, ערנות ואופטימיות.

גוף שהתרגל "לצרוך" אנדורפין, מגיב בתסמונת של דיכאון אם נפסקת הפעילות הספורטיבית והבלוטה המפרישה אותו מושבתת. אם נעשים נסיונות להעלאת המוראל באופן מלאכותי ע"י סמים ואלכוהול, נרדמת הפעילות הכימית הטבעית של המוח והמערכת הופכת עצלנית, בדיוק כמו שריר שמתנוון.

אם מופסקת האספקה של הסמים והאלכוהול, הגוף נכנס למצב של "דיכאון כפול".

ייעוץ

"הפתרון – נואם לו הפסיכולוג המלומד לאחר שהקשיב לסיפור חייו – הוא חידוש אספקת האנדורפין למוח. זה יסדר את המערכת הכימית שלך כמו שהיא התרגלה לעבוד לפני הפציעה. זה יגרום לך שמחה. במילים אחרות, אתה חייב לחזור לפעילות ספורטיבית. איזה סוגי ספורט אתה אוהב לעשות? שחיה? ריצה? אופניים?"

"שום דבר – משיב לו  נילס – רק אופנועים".

"אם כך – חותך הפסיכולוג – אתה חייב לחזור לרכב. שם השיקום שלך".

"אין מצב – חורך חזרה נילס השבור – אני מפורק לגמרי!"

"לא יודע – עונה לו המלומד – פסיכולוגים לא מבינים בגוף, רק בנפש. עכשיו אתה יודע את הפתרון, לך תחשוב לבד איך לחזור לאופנועים".

והוא עוזב את משרדו של הפסיכלוג מבולבל יותר מבשעה שנכנס לשם. 

הדרך הארוכה והמתפתלת

נילס נכנס למחסן ושולף משם את האופנוע הצהוב-כחול. "קום, יא מניאק – הוא אומר לו – קום, נחת מספיק. מחכה לנו תקופה לא קלה. אני צריך אותך".

הוא יוצא לשדות החוה ומתחיל לרכב בשבילים. מסלול המוטוקרוס נמחק בעזרת הטרקטור.

הפלאורה – חלל הריאות והלב, התכווצה בעקבות הפציעה, והיא צרה יותר עכשיו, אין בה מספיק מקום למילוי אויר בשעת מאמץ, וגם הלב הלחוץ דופק והולם כמטורף. נילס רוכב ארבע דקות והגוף הורג אותו. פריצת דיסק בגב מזרימה כאבים לשוקיים ומונעת ממנו לרכב בעמידה. איך לעזאזל אפשר לרכוב ככה?

אבל הפסיכולוג אמר, ונער החזירים ניחן ברצון ברזל. הוא רוכב עכשיו כל יום, וההתקדמות איטית מאד. חולפים כחודשיים עד שהוא מתחיל להתחבר לאופנוע.

ואז הוא עושה ניסוי. הוא נרשם למרוץ אנדורו מקומי.

ההחלטה מתבררת כטעות פטאלית. הוא עושה הקפה אחת ופורש. אין לו אויר, הדילוגים והטיפוסים על הגבעות קוטלים אותו מהר מאד, והוא חוזר הביתה בדיכאון. זה כנראה לא בשבילו.

מישהו מהמועדון המקומי מגיע לעודד. הוא רוכב שטח מנוסה וותיק, ובונה לנילס תכנית אימונים. השניים יוצאים לרכיבות ארוכות. המטרה, קצב איטי לאורך זמן. נילס עובד על סיבולת לב–ריאה.

בתחרות שנערכת חודש אחר כך, הוא כבר רוכב 3 שעות, לוקח מקום שלישי, וחוזר הבייתה הרוס אבל מאושר.

ואז פתאום חזרה השמחה. שקיק הקוקאין נקבר בבור הזבל של החזירים ולא חזר משם עוד. הקץ בבריחה למחוזות המיסטול.

אבל בירה הוא דוקא שותה. גם אני. ככה חילצתי ממנו את הסיפור הזה.