סרח

 

לא. לא סרח של המומינים אלא סרח עור. נקרא בעגה הרחובית – פלולה.

(הסרח הינו שפיר ומכיל ליבת כלי דם ותאי שומן המכוסים באפידרמיס החיצוני של העור. הוא מופיע אצל אנשים מבוגרים בדרך כלל בקפלי העור).

גם אופנועים לפעמים מגדלים סרח. בין אם זו מדבקה, או כיתוב, או שריטה/דנט או אפילו איזה דובי קטן.

האופנוע שלי אינו יוצא מן הכלל וכיאה למעמדו וגילו גידל יום אחד (לא הרבה אחרי שרכשתי אותו) – אטב כביסה!

זה היה כשנזקקתי להדק את הכיסוי מהרוח הסוערת.

מאז הכיסוי עף (ברכיבה) ועוד כיסוי עף (ברכיבה) אבל הסרח נשאר.

כמו כל סרח טוב הוא מתלווה אלי ברכיבות טובות וגם כאלה שיותר טובות.

כמו אז –

כששכרתי צימר שלושה ימים בגולן, ובערבים הייתי מפרק 750 סמ”ק של בזלת דאבל בוק, שלושה לערב, ובימים היה מגיע הפלג והיינו מפרקים ארגז. ומראות. והייתי (נ)שרך אחריו מאות קילומטרים. בשטח. מהירדן. לבוקעתה. למסעדה. לאודם. וחזרה.

יחד עם הסרח שכמובן היה נוכח.

או כמו –

שלאחר יום רגיל אחד הסרח רכב בלילה למצדה, ראה את הזריחה, ובבוקר – במקום לרכוב מנהלתית דוך למיטה – השתרך (שוב) אחרי הפלג. בשטח. במדבר. בדרך חזרה למרכז.

וגם הסרח החסיר פעימת לב (ביחד עם כולנו) כשעברנו קרוב מדי לאיזה סמוע או רפעת או ענבלכביר או דיר אל עסל אלפקווא (או אלתחתא).

ובהן צידקי! אם הסרח לא היה נשבר נפשית כמו ילדה עם קוקיות בשמונה של אותו ערב הייתי פורשק”ש יחד עם הפלג וההוא עם הקטום מול המדורה ביער אמציה. אבל לא! לסרח כאבו כל העצמות אחרי יותר מעשרים וארבע שעות ללא שינה ויום רכיבה בשטח.

אז לקחתי אותו דוך מנהלתית למיטה.

אזניים לסרח, והוא שמע את היללה החנוקה שפלטתי כשניסיתי לטפס לבד מכשול תלול מדי ונפלנו. על הרגל שהתעקמה (כי נעל עבודה). למעשה אני בטוח שכל היער שמע. הוא שמע אותי במשך כשנתיים לאחר מכן מנסה לשכנע את עצמי שאפשר לחיות עם הכאב הזה ובסך הכל הגוף זקן וצריך להבין שזה לתמיד.

וזה בסך הכל היה איזה נקע, כן?

הוא גם שמע את התפילות שהתפללתי לאופנוע בחודש הגשום הארור ההוא, שיגיר שמן כמה שבא לו אבל שלא ישבוק ויקח אותי לעוד לילה מול המיטה שלו באיכילוב. צריכים אותי שם. טיפולים לאופנוע יהיו. אחר כך.

אתם מבינים, במערכת היחסים המורכבת בין אדם לאופנועו אין רק את האנשת האופנוע. יש גם דמות שלישית במחזה: הסרח. ויש לו אופי, מיילג’ וחוויות רכיבה לא פחותות משלכם!

אז במפגשים חברתיים, כששואלים אותי “מהזהזה?” ומצביעים על הסרח, מה כבר אני יכל לענות? למי יש סובלנות וכוח לשמוע את ההסבר הטרחני הזה שכרגע קראתם?

אז אני פשוט עונה – “האטב הזה מחזיק את האופנוע. אם אני מסיר אותו האופנוע מתפרק לרסיסים”.