מסע אל מחוזות ההזיה

"בחיים האמיתיים אין חלומות בהמשכים. מרגע שפקחת עיניים והתעוררת – החלום נגמר וגם אם תעצום אותן שוב ותתאמץ מאד החלום לא יחזור. אבל כשהייתי על נרקוטיקה של משככי כאבים היו לי חלומות שפסקו עם פתיחת העיניים וחזרו מיד כשסגרתי אותן. זה היה מוזר מאד, לפעמים מפחיד, לפעמים סיוט אבל כל הזמן ותמיד – מאד הגיוני!".

כך אומר לי חברי, דניאל פטרי המכונה "מיצו".

מיצו עבר תאונה קשה לפני כחצי שנה. בחורף של 2017 הוא החליק על כתם סולר בהרי ירושלים, הוטח לאספלט ונפגע באגן ובגב. האופנוע המשיך הלאה בלעדיו, חותך את הפניה, מתנגש בג'יפ שבא ממול ושניהם עלו באש. לא היו פגיעות בנפש ורק גופו המרוסק של מיצו הובהל להדסה לטיפול נמרץ. הוא היה בהכרה בשעה שהורם מן הכביש והורדם לצורך 2 ניתוחים. בפעם הבאה כשהתעורר הוא שכב בטיפול נמרץ כשבפיו תקוע קנה נשימה שייבש לו את הפה ובאפו קנה הזנה (זונדה) שלא איפשר לנשום. 2 ידיו היו קשורות למיטה כדי שלא ימשוך וינתק בעירפול ההכרה את הצינורות שהציקו לו מאד. הגוף כולו בכאבי רצח וכל יישותו במצוקה נוראית. מידי פעם נכנס מישהו לטפל, מזיז משהו, מחליף משהו, משנה משהו. "כל נגיעה שלהם בי גרמה לכאבים להתפרץ ביתר שאת. שנאתי את זה. "הסדיסט התורן מגיע" – הייתי אומר לעצמי בחלחלה כששמעתי צעדים במסדרון. נזכרתי בסיפורי השבויים מהכלא הסורי שהד צעדי הסוהר במסדרון היה מבעית אותם, מבשר על עינוי קרב".

לחץ להגדלה

חברים שנפגעו בתאונות מספרים לנו על התהליך. על השעות הראשונות בטיפול הנמרץ, על מחלקת השיקום, על התקשורת עם האחיות והרופאים, איך לומדים להעביר את הימים במיטות ובמסדרונות שהם לא הבית שלך, ואיך, אחרי ששכל המבקרים הלכו להם, צוללים אט-אט לשעות הקטנות של הלילה כשהבית הגדול עם אלפי המיטות מתנשם בכבדות וכל הקליינטים הכפויים מחפשים בגניחות ובייאוש תנוחה נכונה להעביר לילה של יום מפרך בגוף שבור ונפש עייפה.

מספרים לנו על זה ועל זה, אבל יש דברים שלא מדברים איתנו עליהם. אולי בגלל שגברים שרוכבים על אופנועים נהנים מתדמית מחוספסת וקשוחה, ואולי בגלל שלא רוצים להודות בכך, שבתהליך ההחלמה הארוך והקשה, ישנם גם קשיים שהם מעבר למימד הפיזי. על ההזיות שמתרוצצות בראש כשההכרה מתטלטלת בין ערות לחלום והיד לוחצת שוב ושוב על הכפתור שאמור להזרים לעורקים סם משכך כאבים שהשפעתו מתפוגגת מהר מידי, תמיד מהר מידי.

אז בואו תשמעו משהו מהצד האפל, והרי הבמה והרקע:  חדר לבן, מיטה, טלוויזיה שתלויה על הקיר ממול ומשדרת תחנה אחת – נשיונל ג'יאוגרפיק. הסדרה – "תעופה בחקירה": מטוסים מתרסקים בזה אחר זה, גופות נמשות ממים, מחפשים אחרי קופסאות שחורות, חוקרים וחוקרים. תפאורה מושלמת למצוקה מתגלגלת.

שלום צופים יקרים, מיד אנחנו מכבים את האורות ומתחילים בהקרנה באדיבות מחלקת הסרטים.

שיחזור

הסרט העיקרי שרץ שוב ושוב בלופ אינסופי בראשו של כל מי שעבר תאונת דרכים הוא מה קרה ואיך ניתן היה למנוע. מחלקת ההפקה של התודעה משלחת תחקירן לשטח לבדוק אופציות.

"אני נכנס לפניה – הוזה מיצו – והקדמי מתחיל להחליק. אני מנסה לתקן, אני מנסה להבין מה כדאי לעשות, לשלוף רעיון גואל לעצור את ההחלקה הזו, אולי בכלל כדאי להתרכז בנפילה שתבוא ולרכך אותה, אבל כלום לא קורה וכלום לא משתנה ואני מסיים את הנפילה בכביש, ונשרף".

בהקרנה הבאה הגלגלים מחליפים תפקידים. "אני נכנס לפניה והאחורי מתחיל להחליק. אני מנסה לתקן, אני מנסה להבין מה כדאי לעשות, לשלוף רעיון גואל לעצור את ההחלקה הזו, אולי בכלל כדאי להתרכז בנפילה שתבוא ולרכך אותה, אבל כלום לא קורה וכלום לא משתנה ואני מסיים את הנפילה בכביש, ונשרף".

וכך שוב ושוב. פעם מגיחות מכוניות ממול ופעם הוא לבד, פעם הוא במרכז הכביש ופעם בצד, פעם לוקח את הפניה בקו נכון ופעם שגוי, אבל התוצאה תמיד היא חבטה באספלט ואחריה – אש בוערת. "אני מתנמנם לסרוגין וכל פעם שאני פוקח את העיניים הסרט נגוז. עוצם אותן – חוזר הסיוט בווריאציה חדשה או ידועה. בחוץ חורף, שלג בהרי ירושלים, ואני בוער מחום ומזיע".

נשיונל ג'יאוגרפיק, ווטס-אפ ואקסל

על הקיר שמול המיטה תולה הטלוויזיה ומשלב מסויים היא מנוכסת לתפקיד חשוב בהזיות. צופים יקרים – אנחנו עוברים למחלקת הדוקו של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.

"אני משתתף באתגר הכנת אופנוע לתחרות בארה"ב. צריך לקחת את המולטיסטרדה שלי ולשפר אותו. האופנוע יעבור דרך קשה וארוכה וצריך להכין אותו היטב. על מסך הטלוויזיה מופיע האופנוע בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בין שאר האופנועים המשתתפים בתחרות, ואני שוקע בתכנונים איך לקסטם אותו. ברור שצריך להחליף לו מיכל דלק לגדול יותר, לאבזר אותו במיכלי מים, לשדרג בולמים. איך אני אעשה את כל זה? – עם השלט של הטלוויזיה, כמובן. אני מנווט בין תוספות פריטים וחלפי אפטרמרקט שמופיעים על המסך ובלחיצת "הוסף" או "הורד" אני מצרף ומלביש אותם למקומם על האופנוע. ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק עוקב אחרי הבניה ומציג את התוצאות. הבניה מסתיימת, האופנוע עומד מוכן, מגיע רוכב שיוצא איתו לדרכים יחד עם כל האחרים ואני עוקב אחריו ונמצא קשוב כדי לפתור בעיות אם יתעוררו".

ומרגע שנכנסה הטלוויזיה למחלקת הסרטים היא כבר לא יוצאת משם. כולנו, ובמיוחד אנשי ההיי-טק שבינינו, רגילים מאד לאינטראקציה עם מסכי מחשב וסלולר, ובטבעיות רבה משתלב שם המסך הגדול שעל הקיר.

"לא פתחתי את הטלפון, אבל באינטואיציה ידעתי שמחכות לי שם מיליון הודעות מחברים. וכך מסך הטלוויזיה החליף את מסך הסמרטפון והחל להקרין לי הודעות ווטס-אפ. אני מדפדף ביניהן עם השלט, מתעלם מחלק מההודעות, אבל יש כאלו, מחברים טובים, שאני חייב לענות. אני מכתיב לעצמי בראש את התשובה אבל מפחד שאשכח אותה. מה לך מבזבז זמן – שואל אותי עצמי תוך כדי דפדוף – תענה להם עכשיו! איך אענה להם? – אני תמה לעצמי. עם השלט כמובן – אני פותר לבד את הבעיה – הרי יש בו אותיות על כל ספרה, אז תרכיב מילים! וכך אני מנסח הודעות ומחפש אותיות לענות לחברים על הודעות ווטס-אפ שמוקרנות לי על מסך הטלוויזיה…"

בשלב כלשהו חודרת להכרה המסוממת שאתה מובטל מעבודה. מסך הטלוויזיה ממהר לתקן את המעוות ומקרין טבלת אקסל. "על המסך מופיעים קבצים. אני קורא וצריך לתקן ולהוסיף הערות. איך אטפל בזה עכשיו? – עם מקלדת, כמובן. אבל אין לי מקלדת? – אז עם השלט… יש בו הרי אותיות. תתאמץ ותקליד".

וכך שוב ושוב ושוב. חלום רודף חלום והזיה מתחלפת בהזיה, והכל בכפוף לחוקי החלימה: העיניים נפתחות – הסרט נעצר ואור נדלק באולם, העיניים נעצמות – הסרט ממשיך מהנקודה שהפסיק או מתחיל מהתחלה.

עינוי.

הקנוניה

כשכבר התייצב מצבו ועמד להיות מועבר לאורתופדיה, הוחזר לפתע לטיפול נמרץ. התפתחה איזו בעיית נשימה והיה חשש לדלקת ריאות. את פניו כיסו במסכת חמצן.

"את צינור הנשימה הוציאו לי מהגרון אבל את הזונדה באף השאירו. אני מוטל שם במיטה, שומע את עצמי מחרחר בנסיונות הנשימה והקולות מתעצמים בגלל המסכה שעל הפנים. היות ואני בוער מחום, המסכה מוצפת באגלי מים שמתעבים עליה ומטשטשים לי את הראיה".

המצוקה מתגברת.

"אני עוצם עיניים ואז מתחילה ההזיה הרעה. החדר הלבן הופך לאדום, סביבי מכונות הנשמה שפועמות ברעש חזק, נשימות שאיפות ונשיפות. התחושה אפלה ורעה. אל המיטה ניגשים רופא ומתמחה וגוחנים מעלי. הם סוקרים אותי בעיון ובוחנים את מצבי.

"תזכור את השם שלי – אומר לי הרופא – ותזכור גם שהוצאנו אותך ממקום רע מאד! כמעט הלכת לנו. שלפנו והרמנו אותך חזרה לחיים ממקום עמוק מאד".

הרופא פונה ללכת והאסיסטנט גם הוא גוחן ולוחש לי: "תזכור את השם שלו, נכון?! אסור לך לשכוח את השם שלו".

פתאום ברור לי לגמרי שיש כאן קונספירציה. כאן בטיפול הנמרץ מתרחשת קנוניה שמהותה היא חילוץ נשמות מידי יישות דימונית הקוצרת אותן אל השאול. מתקיים תהליך של בחירה וחילוץ: הרופאים בוחרים את מי לחלץ מצפרניו של מלאך המוות ומאד חשוב להם שאותה נשמה, אותו גוף, אותו חולה, יזכור מי היה זה שהציל אותם כי בבוא יומו של הרופא לרדת מן הבמה, יעידו הנשמות הללו לטובתו ומיתתו תקבל דיחוי. ימיו יתארכו.

לא כל הרופאים בעיסקה אלא רק כמה מהם, אלה שהתברגו לתוך הקנוניה של רמאות המוות, אלה ששוקדים לייצר לעצמם חיים ארוכים, חיי נצח. בעצם, זו מהותו של המקום: לא את החולים הם מצילים אלא את עצמם…"

אפילוג

מיצו עדיין נמצא בתהליך שיקומי למרות שהוא כבר מקרטע על שתי רגליים וקביים, והשפעת הסמים הנרקוטיים כבר מזמן חלפה ועברה לה. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים ויודעים מהו כאב פגיעה ומהם כאבי החלמה. חברים שלנו מספרים לנו מה עובר בראש ברגע ששוכבים על האספלט ומבינים שמשהו ממש לא כשורה עם הגוף, על המחשבות המבוהלות שמתרוצצות מרגע ההתעוררות בחדר לבן מלא מכשירים וצינורות כשלתודעה מחלחלת ההבנה כי מעתה ואילך שום דבר, אבל שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם.

אבל אני הפעם על ההזיות באתי לספר. כדאי שתדעו שגם הן חלק מהותי ממשחק המצוקה.