צורך מיידי ((מיחזור))

לפעמים מגיע חודש שבו לא יוצא לי לרכוב הרבה. הרכיבה היומיומית על קטנוע כמובן שלא ממש נחשבת, אם כי גם כאן אפשר להוציא מהתנהגות הכביש הסמרטוטית דברים לא רעים. אבל זה לא אופנוע. וזה בסדר בדרך כלל.

דווקא בשנתיים האחרונות רכבתי הרבה יחסית לבעל משפחה שמקדיש שבתותיו למשפחה המורחבת. כל שבת שניה בערך יצא הפיירבלייד ממאורתו לרכיבה, והרכיבה כצורך מגיעה על סיפוקה. לפעמים יוצא גם לא לרכוב חודשיים או שלושה ואז אתה מתחיל להיות חייב לממש את הצורך שפתאום חסר לך בחיים. צרכים מעין אלו מגיעים למזלי בימים בהם אני גם יכול לממש את הסיפור. למשל בסופ"ש בו החובות המשפחתיות נסתיימו להם, ואז מהבוקר אתה מתחיל לספק את הצורך בארבעה צילינדרים וקליפ-און. הראש צריך את מנת ההרגעה שלו שמגיעה באופן לא מוסדר אחת לשבועיים, חודש, או אף לחודשיים. בדיוק כמו הסיגרים שאני מעשן.

אין התמכרות טובה מזו. אחת ל… בלי לחץ.

ואז…

ואז זה קורה ומטריף לך את החושים והקלפים. הפיירבלייד האהוב התחמם לפני שבועיים שלושה, ואחר כך כבר לא התחמם יותר. עניין לא ברור שעוד ייפתר כשיימצא הזמן ונסיים עם אופנוע הפרוייקט. בעוד שבוע אני מקבל את אופנוע הפרוייקט לידי והוא יתחיל להיות אופנוע היום יום שלי במקום הקטנוע שייזנח עד לבוא הגשם והקור. אז לא נרכוב חודש, אולי חמישה שבועות. לא ביג דיל. קורה, נכון?!

מסתבר שלא!
וזה מתחיל לפעום ולהכות בתת התודעה; לא לרכב חודש על האופנוע.

נו אז? מה כבר יכול להיות?

אני מניח שאם לא הייתי מחליט מראש לא לרכוב חודש וקצת, לא היה קורה כלום. זה כבר קרה בעבר, זה יקרה בעתיד, וזה לא שאני מתנהל ביום יום עם ארבעה גלגלים. גם שני גלגלים בקטן זה שני גלגלים. אבל המחשבה הזו על ההחלטה מראש שלא לרכוב, כנראה עושה עבודה אחרת על המח והוא מתחיל להזדקק לרכיבה. כנראה שכשאתה יודע מראש שלא תרכוב בקרוב, אתה מתחיל לחשוב ר-ק על זה. כל יום, כל שעה, וזה מתחיל להיות עניין שממש מעסיק אותך. כל אופנוע שעובר לידך גורם למחשבה שלך לנדוד לאופנוע הפרטי שלך ולרצון להיות מעל גלגלי ה-17 שלו שמתגלגלים מתחתיך במהירות. העבודה נפגעת, כי אתה לא מרוכז. אתה נפגש בפגישה עסקית, ומספר על האופנועים שלך – למרות שהצד השני לגמרי לא בעניין ויותר מעניינת אותו הדרך בה תשפץ לו את הבית או תבחר לו את הקרמיקה לחדר האמבטיה. הוא רואה ברז, אתה רואה קליפ-און.

יום שישי הגיע. מסדרים, חדר כושר, קניות, מנקים. כרגיל. ופתאום זה קורה:

אתה חייב את זה ע-כ-ש-י-וווו. בלי שום מחשבה מקדימה אתה הולך לארון, מושך את הקסדה הראשונה שנופלת לך לידיים, מפריח לעומת גבותיה המופתעות של אשתך נשיקה באוויר, הולך לאופנוע שלך מעשה רובוט, פותח מנעולים, מזיז אופנוע אחד, מזיז את האוטו שחוסם, מוציא את האופנוע, המפתח מוכנס אל החריץ, החניה התת קרקעית רועדת מהצליל הפתוח של הפיירבלייד בן ה-21, ועם מכנסיים קצרים וכפכפים אתה עולה על האופנוע ונוסע לכביש ירושלים תל אביב לכיוון בית שמש וחוזר ימינה דרך אשתאול בסתם נסיעה רגועה אך הכרחית. היצר האופנועני חייב לבוא על סיפוקו המיידי.

אט אט, ועם הקילומטרים והנופים העוברים ואינם שבים, מתחיל לזרום בעורקים הרוגע, והשקט מתחיל לחזור לראש. שאיפה עמוקה בקסדה פתוחה מהאוויר הנקי של יום שישי בצהריים עושה איתחול מחדש לנפש ולראש, מבט על הנופים עם יד אחת על המצערת ויד שניה נשענת על מיכל הדלק מרגיע את הגוף הקפוץ ומשחרר אותו.

עוצר בצד הדרך, שולף את חצי הסיגר והמצית שנשארו בזנב האופנוע מרכיבות קודמות, מתיישב על תלולית עפר בצד הכביש, ומשחרר עשן במשך 20 דקות. אין טוב מכך באותו הרגע ואתה מוצא חיוך דבילי מרוח על פרצופך אל המכוניות החולפות ומבט שוכניהן מופתע למראך.

הדרך בחזרה הביתה עוברת לאט לאט וכאילו על ענן, כיאה לשלווה העוטפת אותך שוב כבמתוך חלום מחוייך. אתה נכנס לחניה רגוע ומאוהב במכונה הזו שלך, ופותח את דלת הבית רפוי ורגוע ומרוצה.

קיבלת את המנה. אפשר לחזור לשיגרה.