רופא עם מוטו גוזי

מאת" ד"ר יצחק לונדנר

הקדמה:

תמצית הספר

מדובר ברופא שמסרב עדיין לצאת לפנסיה…

הוא אסף במשך שנותיו סיפורים מיוחדים רבים. מתוך סיפורים אלו הוא בחר את המעניינים והפיקנטים יותר, שמסתיימים  בדרך כלל עם 'טוויסט' מפתיע ולפעמים גם עם מוסר השכל. הספרון קצר, כי בכאב,  נאלץ לוותר על הרבה סיפורים יפים שלא עברו את המסננת.

לקט הסיפורים הקצרים והאמיתיים נאגד בספר זה הכתוב בשפה קלילה ומדוברת, מלאת הומור ורגש, כל סיפור מושך לקרוא את הבא אחריו. הסיפורים מימי ילדותו בתל אביב וגם בילדותו בניגריה שם שהה עם הוריו, סיפורים מימי לימודיו באיטליה, חוויותיו בצבא בתור רופא מוטס, ועבודתו בבתי חולים שונים בארץ. בנוסף, חוויות עם סוף מפתיע מטיוליו באירופה בדרך כלל על אופנוע.

הספר נקרא בקלות ובסיומו נשאר חיוך ורצון לקרוא עוד. כרך ב' בינתיים מתבשל בראשו.

 

*    *   *

בשנות השבעים, בהיותי סטודנט לרפואה בעיר סיינה שנמצאת במרכז מחוז קיאנטי שבאיטליה, נחשפתי לנופים מסוג חדש, למאכלים ושפה חדשים, ואחת מגולות הכותרת של תקופה זו היתה כניסתי לעולם האופנועים אודותיו אספר בקצרה בסיפור שלהלן. הסיפור הוא גזיר מספר שכתבתי בתקופת הסגרים של הקורונה. הספר נקרא: ”יש אמת באגדות"  וקל למצוא אותו בגוגל.

העיר סיינה נראתה ועדיין נראית כמו אי מוקף חומה. באמצע ים ירוק של גבעות נמוכות מכוסות בשדות חיטה ירוקים, עצי זית, כמובן גם עץ ברוש זקוף בראש כל גבעה וכרמי ענבים נרחבים  המשמשים ליצורו של יין הקיאנטי המפורסם בבקבוק עטוף בסלסלת קש. בעמדי בשולי העיר נהגתי להסתכל על הגבעות הירוקות שנעלמו באופק ובעמקים שבהם שוקע הערפל הלבן.

במיוחד צד את עיני מבנה לבן שנראה כטירה על ראש גבעה רחוקה בפאתי האופק. לא ידעתי מה המבנה אך כשהסתכלתי על הנוף תמיד חיפשתי אותו. לא היה לי רכב וחשתי מוגבל, כבול וחנוק. רכב היה עבורי מלה נרדפת לחופש. לו היו לי גלגלים כלשהם הייתי יכול לפצח את חידת הטירה הרחוקה ובהמשך עוד חידות שנצנצו על גבעות רחוקות אף יותר. כך גמלה בליבי ההחלטה לקנות לפחות אופנוע ישן שיתאים לתקציב הדלפוני שלי. (המלה דלפון חוזרת כמעט בכל דף בספר הזה…)

הכרתי מכונאי אופנועים גדל גוף בשם סיריו ומידי מספר ימים הייתי עובר במוסך שלו ומסתכל שם על האופנועים שהיו תמיד יקרים ונוצצים מדי בשבילי.

יום אחד בעודי מטריד אותו בשאלות, הגיעה משאית ופרקו ממנה אופנוע מוזר ועתיק. מתחת לשכבות הרפש האופנוע נראה אדום ומשנות הארבעים. הכלי עמד כנראה במשך שנים רבות באסם או בצמוד ללול עופות, מכיוון שהיה מכוסה כולו בלשלשת ועוד מוצרים אורגנים לא מזוהים. בעלי האופנוע רצו למכור אותו בכל מחיר למכונאי אך לא עזרו השכנועים הוא פשוט גיחך וסרב.

האופנוע נראה הרבה יותר גרוע מחשבון הבנק שלי ומחירו היה נמוך בהתאם. לא עמדתי בפיתוי ובהחלטה של רגע קניתי אותו בפרוטות. לחצנו ידיים והחלפנו ניירות. המוכרים קפצו על המשאית ונעלמו במהירות ומסיבות ברורות.

כעת, כשהאופנוע שלי, עמדתי לידו וחשבתי איך להתקדם. למזלי הזדמן למוסך עוד אסטרונאוט על אופנוע בעל כידון גבוה שאיפשר תנוחת נהיגה לא טבעית של איזי ריידר עם ידיים מעל גובה הראש. הבחור נראה מוזר עם שער ארוך וחלק שהגיע עד החגורה ובגדי עור שחורים עם מסמרי ניקל עליהם. דמות מאד עבריינית. משום מה הוא החליט והתעקש לעזור לי, ואני הסכמתי כי פחדתי להסתבך איתו. הרכבנו מצבר תקין ומילאנו דלק טרי במיכל, דחיפה בריצה קצרה והאופנוע הפתיע והניע. המנוע זימזם כמו כינור מכוון. לא ניכר עליו שלא פעל למעלה משלושים שנה.

המכונאי סיריו רץ החוצה למשמע הצליל החדש, הסתובב סביב האופנוע ואמר: "הפעם אתה זכית!"

האופנוע העתיק, שנראה כחרגול אדום, שירת אותי ללא בעיות במשך מספר שנים שבמהלכן עבר ניקוי יסודי, ליקוק עדין ושימון. מיותר להגיד שהנסיעה הראשונה שלי עליו היתה לאותה טירה צמודה לאופק, שאכן היתה טירה אך עם שער סגור ונעול.

בהמשך אחרי מספר שנים רציתי לנסוע יותר רחוק, ונאלצתי בצער להחליף את החרגול באופנוע יותר חדש. המכונאי סיריו קנה אותו ממני בשמחה, פרק אותו לגורמים, חידש במפעל בצורה מקצועית את הצבע ואת הסמלים המקוריים, והפך אותו לאופנוע אספנות שנראה כיהלום יקר ערך.

אופנוע מכובד מסוג זה שירת את המשטרה האיטלקית עד שנות החמישים. נאמר לי שהיום האופנוע שלי, Moto Guzzi Irone 250, עומד נוצץ בגאווה במוזיאון אופנועים מכובד.

יום אחד אסע לבקר אותו. מגיע לו.