רוקם התחרה

בין שש בבוקר לתשע הוא מנמנם. בכורסה. כבר שנתיים שהוא לא באמת ישן. כבר שנתיים שמרחב המחיה שלו מצומצם לשני מטרים רבועים בין מיטה, כורסה, חלון. לפעמים צפה בו תמונה מעורפלת חטופה של חדר השינה שלו בבית. כבר שנתיים שלא היה שם והזיכרון שוקע, מתעמעם, מתעתע.

ב-9 הוא ננער. מתחיל בעיסוי. במשך 4 השעות הבאות ישקוד בעקשנות על כל סנטימטר בגוף. מתחיל בכתף ומושך למטה עד כף היד, פותח סוגר אותה, משפשף את פרקי האצבעות, מסיים ועובר לחזה ולבטן. אחר כך הוא מפשיל מעט את הסדין. לפניו ירך, שוק, וכף רגל, והן ארוכות כפליים ועבות כפליים מן היד.

בתוך העיסוי הם מדברים. "לא מנומס להשתתף בשיחה עם עיניים עצומות" – הוא נוזף בחיבה, והעיניים בתגובה נפקחות לרגע ושוב נסגרות. משוחחים ומתגלגלים מנושא לנושא. מעדכן בכל מה שנקלט לו היום, הלילה. לפעמים שואל משהו ובתגובה מקבל מצמוץ: פעמיים – משמע כן, תשובה חיובית, אין מצמוץ – תשובה שלילית.

עובר לצד השני של המיטה. לגוף האדם העומד יש שני צדדים – פנים ואחור, לגוף האדם השוכב יש שני צדדים רוחביים. פרספקטיבה אחרת שמצריכה גישה משני צדי המיטה. יש גם צד אחורי, אבל כאן הוא כבר צריך עזרה, מישהו שיעזור לו להפוך… ההתעמלות הזו היומיומית פיתחה שרירים בגוף הרוגע. "הוא במצב תחזוקה מעולה" – אמר רופא מטעם חברת הביטוח שבא לבדוק מה המצב וכמה יצטרכו לשלם על הקייס הזה, נגע לו ברגל במקום רגיש והועף אחורה מהבעיטה הלא רצונית שבאה ביעף.

מכונת ההנשמה מתקתקת ברקע, לפעמים מצפצפת. הרופא כיוון אותה על 14 מחזורים בדקה, אבל אחרי שהלך, הוא סובב את הכפתור הבורר וקצב אותה ל-8 פעימות בלבד. הוא מבין יותר טוב מכולם בילד שלו. ככה הוא יתאמץ לנשום קצת לבד. חשוב לתת לו הרגשה שצריך להתאמץ לחיות. מערבב את האוכל הנוזלי בקופסה ובודק מצב דלילות. צינור שקוף יוביל את המזון אל הווריד כי הפה לא יודע ללעוס. מוסיף מעט מים אם זה נראה לו מוצק מדי. כבר למד את המידה הדרושה לפי הצואה בחיתול.

מתבונן, מקשיב, חושב. לומד את הגוף שמונח לפניו. פעם, כשהגוף הזה היה בהתחלה, כשרק נולד והיה פעוט, הוא למד אותו על פי תנועותיו, העוויותיו, בכיו, קריאותיו. עכשיו זה דומה אבל בגדול. נער חסר ישע ששוכב, שזע קצת, מתפתל קצת, ששפתיו מתעוותות כאילו מנסה לומר משהו, לפלוט דיבור, אולי לקרוע זעקה אילמת מן הקרביים, כרוך בחוטים דקים, מאזין לקולות, אולי מזהה, מתפתל בקורים ומנסה לנתק אותם ללא הצלחה.

אחר כך הם נחים קצת. בינתיים מטפטף לו לעין טיפות לשמירת הלחות, שנימי הדם לא יתקבצו ויכסו את הקרנית. שם לו אזניות ומשמיע מוזיקה, ולפי עוויות הפנים יודע אם יש התחברות וטוב לו או שבא לו עכשיו שקט בראש. ב-10 בלילה, כשבית החולים שוקע לאנחות דמומות ונאקות כבושות והקולות הרמים מתפוגגים, הוא מקריא לו בלחש ספרים או שירים, מאמרים או סיפורים. ככה שלוש שעות כל לילה, ואחר כך מחפש אחות תורנית או אחות עירנית שתשים יד ותעזור לו להפוך אותו קצת לעיסוי נוסף בגב, שלא יקבל פצעי לחץ.

לפעמים בא חבר ומביא בורקס טרי. כך הן ארוחותיו, בחטיפה. משפיל מבט אל הכרס שצימחה לה באין מפריע. עשב שוטה, גידול פרא. פעם היה מטפל בזה בתקיפות: רץ בבוקר 2 ק"מ, נתלה על קורת השער ומותח 40 למעלה. נזכר שפעם, ביקום אחר, היה מטייל על פיגומים נישאים, אוחז מרישי גג בלפיתה חסונה ומרתך קורות מתכת בגבהים עצומים מעל פני האדמה. פעם בשבוע בבוקר שישי היו משחקים כדורסל במגרש שליד המתנ"ס, והוא היה קולע סלים מקילומטר. ועכשיו? שרירי העשת נעלבו, נסוגו, קרסו, העור שתחת הזרוע תלוי מדולדל כסחבה. שלשום בדרך לשרותים חתך מהמסדרון נכנס לחדר האחיות ועלה על המשקל. 8 קילו נוספו לו.

אבל מה איכפת לו מכל זה? כלום יותר לא חשוב, רק שיתעורר הילד. לא זז ממיטתו כבר שנתיים. פקד על המוח לשכוח מכל הרצונות ומכל התאוות ולהתרכז רק בו.

"כבר שנתיים" –  אומר החבר עם הבורקס והוא ממהר להסות אותו. "אל תגיד בקול כי הוא שומע ומבין ועלול להיעצב" – הוא אומר. כאילו במתן תוקף נפקחות העיניים שבמיטה וחיוך מעוות עולה על השפתיים שנעות ללא קול. גם האצבעות נעות. לפני שבוע החלו האישונים לנוע מצד לצד. ניצחון קטן.

רצה להעביר אותו לשיקום נשימתי, אבל סורב. לא פשוט, יש כאן עניין חשוב של אגו. פעם הוא עשה מעשה בל ייעשה וחטא חטא בל יכופר: התריע בפני רופאי המחלקה שמשהו לא בסדר, שמתפתחת דלקת ריאות, אבל היסו אותו והשתיקו אותו ואמרו לו שיישב בצד כי יש כאן מי שמבין, והוא התרוצץ מאחות לאחראית משמרת וגם לחדר המנהל הגיע והם שמו עין ואוזן ואמרו שהכל בסדר, ואז בלילה כבדו הנשימות והופיע חרחור לא טוב, והוא בבהלה עצומה טס לטלפון והזמין אמבולנס פרטי לטיפול נמרץ, שם מיד חטפו אותו ידיים מיומנות ואחר כך אמרו לו שמזל כי עוד 4 שעות כבר יכול היה לומר קדיש.

טלטל את המיטה חזרה לשיקום. אז גילה כי לקחו לו את החדר, הבריחו את המנעול והם נותרו בחוץ. המנהל לא בלע את הגאווה הפגועה ונעל את הדלת. נדד עם המיטה, עם המנשם וכל הצינורות למחלקה פנימית כלשהי. ממידת הרחמים קיבלו אותם. עכשיו כבר משדרים לו שקצת נמאס מהם והוא מרגיש שהזמן השאול מנטף ממבחנת הימים בטיפות כבדות ותיכף יזרקו אותם מכאן. היו למעמסה. הציעו לתקוע אותו ב'בית עציצים' כלשהו, אבל הוא לא מסוגל. חי באמונה שהנה-הנה תכף הוא מתעורר.

יש שני סוגים של פגיעות ראש. הקלה יותר היא מקדימה או מהצדדים. אצלו הבום בא מאחורה, במרכז ההפעלה של הגוף. תמונת הסי-טי מציירת גוש אפל וגדול במקום שאמורה היתה להיראות צורת מוח. פגיעה רב-מערכתית ותהליך שיקום ארוך מאוד שמהותו בניית תאי מוח חדשים בגירויים בלתי פוסקים המאחים בראש עוד חוט ועוד חוט. הדרך להתעוררות מורכבת ממיליון קורי עכביש דקים ופרומים שהוא תופר ומאחה אותם אחד לאחד.

"הוא שומע ומבין הכל אך לא מצליח להוריד פקודה מן המוח למערכת העצבים". איש תמים, מאמין בישועה. מטליא קורים. רוקם את תחרת המוח הפרום של בנו במסע ארוך שהחל לפני שנתיים בגיהינום כשהחליק האופנוע בכניסה לצומת הארור ההוא…