רכיבת דצמבר

אל תתפסו אותנו במילה, אבל יש מצב שנהפוך את זה להרגל – רכיבת החודש.

כי אנחנו אוהבים לבלות יחד. אז חשבנו שנעשה את זה על בסיס קבוע וכל חודש נצא כולנו לרכיבת כיף על נושא משותף. כל פעם ייבחר וייבחן סגמנט אחר, קטגוריה מסויימת, או רעיון שונה. גילינו שכשאנחנו יחד מתגבשות בנו הבנות מעניינות מתוך החוויה המשותפת וכל אחד יש לו מה להגיד איך היה לו ולפחות פיסקה לכתוב. או שתיים.

אז מתחילים ולשם הסמליות בחרנו באופנועי מתחילים. רצינו לרכב על כל אופנועי הכביש בני 125 סמ"ק שיש בהיצע בארץ, ויש המון. המנעד מכיל דו"שים, ספורטיביים, פליי בייקס ואפילו קרוזרים. לצערנו, המגוון העומד לרכיבות הדגמה בסוכנויות היבואנים דליל, אז בחרנו 3 דגמים מייצגים: ספורטיבי, דו"ש ושעשוע. בשביל להעביר את הרעיון זה הספיק.

השארנו חצי מערכת לנחור בבית ויצאנו לבדוק מה השתנה בין אופנועי ימי נעורינו להיום.

  *   *   *

בועז בר – "שלושה חטיאריים פאתטיים"

את הזרעים הדו-גלגליים שבנפשי טמן מבלי משים אבא שלי כשהייתי בן ארבע או חמש, והוא היה מרכיב אותי לים בקיץ על הווספה שלו. עמדתי לפניו על מדרס הרגליים, אוחז בכידון ומציץ מעליו, ומחייך חיוך ענק בפה סגור "כדי שלא ייכנסו לך זבובים". הוא אחר כך גם קצר את מה שנבט מהזרעים האלה, אבל זה כבר לא ממש עזר. עובדה – חמישים שנה אחר כך זה מה שאני זוכר, לא את הים.

בגיל 8 לקחתי חתיכת קרטון ובעזרת אטב כביסה הצמדתי אותה למזלג הקדמי של האופניים. ה'שפיצים' של הגלגל רפרפו על הקרטון והשמיעו טרטור שדומה למנוע קטן. אחר כך עברתי לתצורת בוקסר עם עוד קרטון מהצד השני של הגלגל, והייתי מבסוט מעצמי כמו שרק ילד יכול להיות. הקפתי שוב ושוב את רחובות השכונה עם האופניים המטרטרים, ומסביבי עצרו כל עוברי האורח, הביטו בי בהתפעלות והשתאות, וממש יכולתי לשמוע אותם אומרים אחד לשני "מי זה הגבר הצעיר הזה עם האופנוע המיוחד? אולי כדאי שנהיה חברים שלו!"

כמה שנים אחר כך כבר הסתובבו בשכונה הונדות שחורות וג'ילרות אדומות. כשאמרתי לאבי כי גם אני רוצה הונדה 50 שחורה כזו כשאהיה בן 16, הוא ענה לי שאם אני רוצה להיות פושטק כדאי שאחפש מקום אחר לגור בו, ואם אביא הביתה אופנוע – הוא מיד ישרוף אותו. ידעתי שאין טעם להתעמת עם הג'ינג'י הקשוח, וניתבתי את אנרגיית הנעורים לגידול שיער, עישון סיגריות וסמים קלים, רוק כבד, ובנות. כמו כל ילד טוב ממשפחה טובה.

רשיון לאופנוע הוצאתי רק אחרי השחרור מהצבא, ומאז אני רוכב כל השנים, אבל את תקופת הזוהר של נער בן 16 על אופנוע – פיספסתי לבלי שוב. כשבא ינוקא והציע לי להצטרף לרכיבה הזו, ההגדרה הכי טובה שהוא מצא היתה "עד שיישבר התחת", היה ברור לי מהתחלה שהאופנועים האלה מיועדים להיות כלי ראשון לנערים עם רשיון חדש, וחטייארים על אופנועים כאלה זה די פאתטי. אבל הנוער של היום מסתפק בדו"ג נחות ופאתטי לא פחות וסביב בתי הספר התיכוניים קשורים מאות אופניים חשמליים, ובערך אפס אופנועים. אז בוחנים בגיל הנכון לא מצאנו, לכן נאלצנו לחזור בעצמנו לגיל 16, לשחק בכאילו, ולנסות לשחזר תחושות שאולי בכלל לא חווינו.

בראייה של רוכב ותיק שלושת האופנועים האלה מרגישים חלשלושים ומעוררי רחמים. לא משהו שבכלל יכול להישקל ככלי עינוגים. אבל אם אני שם את עצמי עליהם בגיל 16 – חרמן ובתול מוטורית, אני בהחלט יכול לדמיין את האורגזמה מגיעה. בעיקר על שניים מהם, כי אל המיניבייק של הונדה הנער שבי לא היה מתחבר. בכל זאת בגיל הזה צריך גם את השואו-אוף שמסביב לפרקטיקה, וה-MSX – חמוד, מגניב ואיכותי ככל שיהיה – פשוט קטן פיזית ואין לו את מקדם הדאווין שיש לשניים האחרים.

הדיאלים עשה לי את זה הכי הרבה. הוא אופנוע ספורט פול-סייז, והמנוע האדיר שלו מגיע למהירות דמיונית במושגים של גיל העשרה – מעל 120 קמ"ש על השעון. גם הסאונד שלו מגניב ובסל"ד גבוה מזכיר יללה של ארבע בשורה. נכון שבשביל לזנק ברמזור מבלי שזקנות על קלנועית יתלוננו שאתה מעכב אותן, צריך לשמור את המנוע בין 10 ל-11 אלף טורים ולהחליק את הקלאץ' בראשון – אבל ככה גם לומדים רכיבה נכונה וזורמת. אין מנוע שיסתיר את היכולות העלובות שלך, ואתה תהיה חייב לשפר אותן. הבטא מגניב עם האנדורו-סטייל שלו, ובטח יכול ללמד כל נער שיעור מאלף ברכיבת שטח. גם כאן המנוע האנמי יחייב חידוד ושיפור של יכולת רכיבה אמיתית, אבל על הכביש הוא ממש עגלה לעומת הדיאלים, ובתור נער עירוני אין לי ספק שהדיאלים היה הבחירה שלי לגיל המתוק הזה.

  *   *   *

רענן כרמיאלי – "הטיול שלא נעשה מעולם"

למתבגר הצעיר בשנות ה-70 וה-80 אופנוע 50 סמ"ק היה פסגת החלומות. בימים שבהם היה ערוץ אחד בלבד שהקרין כל ערב שישי מערבונים של ג'ון ויין, לכל משפחה הייתה רק מכונית אחת (במקרה הטוב), ולאופנועים וקטנועים לא היה ייבוא סדיר כמו היום, אופנועי ה-50 סמ"ק היוו ציון דרך משמעותי בחייו של המתבגר הצעיר. הם היו סוג של הצהרת עצמאות. משום מה למרות הייבוא הלא סדיר שהיה אז, דווקא לצעירים היה מבחר לא רע, החל מטוסטוסי הפיאג'ו C ודומיו שהגיעו עם פדלים אשר בעזרתם הניעו את הטוסטוס, המשיך עם ה'אונדה חצי' דרך הג'ילרות והפאנטיקים ועד הסוזוקים TSX  ו-TSW שהיוו את פסגת הביצועים והחלומות של בן 16 מצוי.

בימים ההם הכבישים היו פחות צפופים, הארץ הייתה 'גדולה יותר' או כך לפחות היא נראתה לנו וה'חמישימים' היו בשבילנו הדרך לצאת למרחבים בדיוק כמו ג'ון ויין או כך לפחות פינטזנו. ולמה כך? מפני שמהירותם הממוצעת של אותם 'חמישימים' הייתה בערך 80 קמ"ש, ה-TSים כבר גרדו את ה-90 מלמטה וכל תכנון טיול אפילו לכנרת דרש בערך יומיים רכיבה הלוך ויומיים רכיבה חזרה, זאת בהנחה שהצלחת במשימה. רובם של הכלים בעיקר אלו תוצרת איטליה, התפרקו בדרך ולכן הדבר נשאר בגדר פנטזיה או כמו שמעידה הכותרת 'הטיול שמעולם לא נעשה'.

אני אישית רכבתי על גארלי 50 שכונה בפי החבר'ה 'גרד-לי'. למה רכשתי אותו? כנראה כי סלדתי מאופנת הקרוסים שאפיינה את רוב החמישימים של אותה תקופה וכי הגרד-לי עלה לי רק 150 שקל לעומת ה-400 שרצו על ה'אונדה חצי' וזה מה שיכולתי להרשות לעצמי אז כנער בן 16. כזה אני, תמיד הייתי שונה. הגרד-לי היה הרפתקה בפני עצמו. לא משנה כמה כיוונת את הפלטינות אלו יצאו מכיוון אחרי חצי דקה בלבד כך שלבסוף נשברתי והנעתי אותו רק בדחיפה. אני זוכר כיצד הייתי רוכב עם אחי הקטן מפתח-תקווה לבריכה בגבעת השלושה ובחזרה מעלה את האופנוע על תלולית עפר שהייתה מול הכניסה לבריכה, ומניע את האופנוע תוך כדי גלישה מטה. על טיול מעבר לפארק אנטיפטרוס יכולתי רק לחלום. המבצר היה בערך קצה גבול היכולת של האופנוע אם רציתי גם לחזור עליו חזרה.

עם השנים התבגרנו וגם השוק הדו-גלגלי התפתח אבל עדיין נותרה בי הכמיהה הזו לטיול שמעולם לא נעשה. נכון שהיו כאלה שעשו טיול מעין זה, אבל הם לא אני. וכך יצאנו בשבת של שמש חורפית בדצמבר ל-150 ק"מ של רכיבת אופנועי 125 סמ"ק על שלושה אופנועים אשר מייצגים כיום את ההיצע שיש לנער המתבגר בגיל העשרה, והם: דיאלים רואדווין 125, הונדה 125MSX ובטא אנדורו RE בנפח 125 סמ"ק. למרות נפחם הקטן, גם מתבגר בן 40 פלוס ירגיש בנוח עליהם, הבטא והדיאלים הם לחלוטין אופנועים בגודל פולסייז אשר הרגישו לנו נוחים מאוד, אפילו ההונדה שנראה צעצוע לידם עקב גלגלי ה-12 אינטש הקטנים, מרגיש יחסית נוח ומרווח.

אז יצאנו בשבת בבוקר ל'מרחבים' וההתרגשות בשיאה (לפחות שלי) כאשר בכביש המהיר אנחנו מגרדים בקושי את המאה קמ"ש מלמטה, הדיאלים עושה זאת מלמעלה, והאופנועים מזמזמים תחת ישבננו בזמזום מהיר ורוטט שנע בין 10 ל-12 אלף סל"ד, התחום שבו הם חיים הכי טוב. מהרגע שנכנסנו לכביש 383 לכיוון פארק בריטניה האופנועים וגם אנחנו הרגשנו טוב יותר וגם ההנאה מהם הייתה גדולה יותר. בעוד בועז ואני מתרגשים מהאופנועים כבני 16, מוטי לא הבין על מה כל המהומה עד אשר דחפתי לידיו את הדיאלים ואמרתי לו: "עכשיו תדמיין שאתה בן 16 וצא לרכב". זה עבד. בכביש מליאון לבית גוברין מוטי כבר החל להבין את העניין ואפילו גם קצת להנות. היה נחמד לראות את המבטים מוכי התימהון שננעצו בנו כאשר הגענו מכביש ליאון לתחנת הדלק בבית גוברין אשר הייתה מלאה עד אפס מקום כמעט ברוכבי הסופרבייק למיניהם. אין לי ספק שקצת הפתענו אותם, בעיקר ה-MSX שנראה היה בעיניהם כאילו נחת שם מהחלל. משם המשכנו חזרה לכיוון בית-שמש ועלינו דרך רמת רזיאל לגבעת יערים לג'חנון של צהריים. הקצב כמובן שונה, המהירויות נמוכות יותר אבל האופנועים הללו, לפחות בשבילי, הם חוויה, הרפתקה. חוץ מזה, הם גם מאפשרים לרוכב המבוגר להנות מהנוף. כן, לשלושתם היה קשה בעליות אבל למי אכפת, הרי בסוף כל עליה יש גם ירידה, ואם אני חושב במושגים שלי כנער בן 16 לפני 30 שנה, זה כל מה שהייתי צריך בשביל הצהרת העצמאות הפרטית שלי.

לאחר כמאה וחמישים ק"מ וארבע שעות עצרנו בצומת נחשון לקפה סיום ושיחת סיכום. תדלקנו את האופנועים אשר שתו כארבעה עד ארבעה וחצי ליטר דלק שבחישוב גס נותנים צריכת דלק של כ-32 עד 37 ק"מ לליטר ועוד במאמץ, בהחלט לא רע כאשר מדובר בנער בגיל העשרה שהפרוטה לא הכי מצויה בכיסו וכל שקל חשוב. תוסיפו לזה מיכל דלק בנפח 15 ליטר כמו שיש בדיאלים (כך על פי הפרסומים הטכניים) ותקבלו טווח לא מבוטל כלל של כ-450 ק"מ ויותר בין תדלוק אחד למשנהו.

למרות שזה איננו מבחן השוואתי, איננו יכולים להימנע מלדבר גם על האופנועים עצמם. הבטא הוא בעצם הגרסה המודרנית ל'קרוסים' של פעם המאפשר לרכב על הכביש וגם לרדת לשטח על מנת לגוון. נכון שלמבוגרים חסרי הסבלנות שבינינו זה יראה פתטי לרכב אתו עד לשטח במקום להגיע אתו לשם כאשר הוא על עגלה, אבל איננו מדברים על בעל אמצעים עם עגלה אלא על בחור בן 16 שסוף סוף השתחרר מעולו של אביו, שזה כל מה שיש לו, וממש לא רוצה שאביו יצטרף אליו לבילוי עם החבר'ה בשטח או בדרך לשם.

ההונדה MSX הוא ייצור מוזר שמתאים לעיר ולתנועה צפופה, והאופנוע האולטימטיבי למסלולים כמו כוכב יאיר ז"ל, לא סתם הוא מככב בארה"ב במירוצים הנערכים על מסלולי קארטינג, הדרך הזולה והטובה ביותר בשביל לתת בגזים בסופ"ש. אז… למרות שהוא לא הכי נוח או מתאים למרחבים עדיין אפשר להגיע אתו לכל מקום ואם הונדה היו נותנים לי אותו לשבוע הייתי גם יורד אתו לאילת ומשם ממשיך לחרמון כי זה הכלי אם רוצים איזו הרפתקה מעניינת. אני מניח שהייתי בוחר בו לפני 30 שנה, שוב, בעיקר בגלל הרצון שלי להיות שונה ובגלל שהוא משדר משהו אחר. שובב, הייתי אומר.

לרוכבי הכביש הצעירים, הדיאלים הוא האופנוע בהא הידיעה המתאים ללימוד רכיבת כביש ספורטיבית. זהו אופנוע כביש במלוא מובן המילה ולמרות שתחום המחיה של המנוע הוא 10-12 אלף סל"ד עדיין המנוע איננו מאיים והוא קל לשליטה בזכות היותו מרובע פעימות. משקלו הקל של האופנוע תורם גם כן לתחושת הבטחון ויחד עם המתלים אשר עושים עבודה טובה, עבור הנער הצעיר וגם עבור רוכב מתחיל מבוגר יותר הרוצה ללמוד את רזי רכיבת הכביש, אין טוב ממנו. הדיאלים גם מהיר מספיק ברוב המקרים על מנת להשאיר את הרוכב לפני שאר כלי הרכב הנעים בכביש. איפה הוא היה כאשר אנחנו היינו בני 16? כדאי להוסיף גם שהרואדווין הוא הזול שבחבורה, כ-6000 ש"ח פחות מהבטא למרות שוויזואלית הוא נראה היוקרתי יותר.

בסופו של יום למרות שקראנו לטיול בצחוק "עד שישבר התחת" לא רק שלא נשברתי אלא גם נהניתי מאוד. האופנועים הוכיחו לנו שהם יכולים לעמוד יפה ביום רכיבה ארוך וגם במאמץ כמו העליות בהרי ירושלים. הרגשתי די בנוח עליהם. חשבתי שיהיה יותר גרוע אבל בדיעבד הופתעתי לטובה. מנועי הארבע פעימות של היום הרבה יותר חלקים, נעימים ואמינים מהשתי פעימות שהיו לנו לפני 30 שנה. ההרגשה שלנו היא שכיום לבני ה-16 יש בהחלט היצע מכובד ומצויין. תוסיפו לכך גם את הימאהה MT125, ההונדה CBR125, יוסאנג 125 והדיוק 125 הקטום וקיבלתם מבחר מדהים, אשר גם מגובה באמינות וביצועים, שרק יכולנו לחלום עליו לפני 30 שנה.

אבל, צחוק הגורל הוא, שדווקא כיום לא רואים אופנועים חונים בשערי בית הספר כמו לפני שלושים שנה ויותר כאשר אנחנו היינו שם וחבל, חבל מאוד. יכול להיות שזה המחיר הגבוה יחסית שנע סביב ה-20 פלוס אלף ש"ח, או שהנוער פשוט לא בעניינים ואופניים חשמליות מספקות אותו, או שאלו אנחנו ההורים שפוחדים יותר מהורנו לתת לילדם לרכב על כלי רכב 'מסוכן', השורה התחתונה היא שזה עצוב, עצוב מאוד. לפחות אנחנו קיבלנו הזדמנות לחזור ולו לסופ"ש אחד לגיל 16.

*   *   *

מוטי "ינוקא" גלברט – "עד שיישבר התחת"

שעת בוקר קפואה באיילון דרום עם מצערת עד העצר וכלום לא קורה. מתחתי אני שומע אוושה חלושה ומבין שזה מנוע שבוכה. הוא לא צווח, לא צורח, לא רועם ולא צועק, רק מתייפח לו שם למטה, קרוב לכביש. אני יכול לדמיין אותו מזיע כי הוא עובד קשה, נורא קשה, אבל בתכל'ס האופנוע לא זז. הכלי דווקא נוסע ואפילו קרוב כבר ל-100 קמ"ש אבל זה סוג של תנועה מדומה, אפיזודה של "במקום דרוך" הצה"לי: רגליים רוקעות, דום, נוח, הקשב, הרבה תנועה ובאמת לא מתקדמים מטר.

ומסקנה ראשונה: 125 סמ"ק זה לא לכביש ישר.

מסקנה שניה, אישית: התחת נשבר אחרי 100 ק"מ, לא צריך יותר, אבל יש כאן באג מובנה: עכשיו צריך גם לחזור…

בניגוד לשני חבריי לרכיבה לא היה לי אופנוע בגיל העשרה. עניין של תנאי גדילה בלתי נאותים ולא מתאימים. הגעתי לאופנועים רק בגיל 30, אז בניגוד לבועז ורענן לא פינטזתי בנעוריי על ספורטיבי אדום בנפח זעיר. (רענן: "אם היה לי כזה בגיל 16 לא הייתי יורד ממנו"). כל הצורה הזו של האדום קרבי נראית לי פאתטית אבל רענן אומר לי קודם לרכב. "אתה צריך להבין אותו. יש בו דיבור הגיוני".

אני עולה עליו ולא מתחבר. בכביש ישר אני נרדם ומחזיר לו את האופנוע. לא שדו"ש יותר טוב, כן?!… המושב הצר מזמזם לי את הביצים וחריץ התחת בגז קבוע והעיניים נמשכות לירוק בצד הדרך ומחפשות שבילים. שם מקומו. גם הפליי-בייק לא נופל מהם במידת השיעמום שהוא נוסך בשיוט אופקי. בדרך כלל אני בונה מחשבות לאורך ציר התקדמות וזה מתוכנן כך שיספיק לי לכל הנסיעה, הפעם החישובים מסתבכים והמחשבות נגמרות לי מהר מידי. לאחר 3 הפסקות קפה אנחנו בודקים בשעון ומבינים שעברנו 100 ק"מ ב-3 שעות.

סוג של הארה.

למה בכלל שלושה אנשים בוגרים יוצאים לרכיבת שבת על אופנועי ילדים? – כי זה נכון. כי יש פלח שוק קטן ועיקבי שצורך את הכלים האלה ואם ככה, אנחנו מעוניינים להקריב את התחת ולהבין מה זה עושה, למי זה מיועד ולמה אנשים קונים את זה.

הבוקר מוביל אותנו לכבישי עקלתון באזור עמק האלה. הפליי בייק (הונדה) עדיין לא מוצא את מקומו. שטח המחיה הטבעי שלו זה עיר. גלגלי 12 אינץ' לא מייעדים אותו לשום מטרה חוץ מתעבורה מעשית. הדו"ש ניעור לחיים ויותר כיף איתו אבל החיים האלה הם יותר חיים של מדוזה: נסחף עם הגלים ומגיע למקומות שלא ממש צריכים אותו. אין לי ספק שהוא מתאים נפלא לנערי בית ספר שהשטח קורץ להם או לאבא שלהם שמחזיק אופנוע אנדורו אמיתי ומת שהילד יגדל להיות חבר לרכיבות.

אבל הספורטיבי (כאילו…) שבחבורה – או, זה כבר סיפור אחר. סוף סוף הבנתי את הדיבור שלו והתחברתי לרעיון. רענן הרחיב על זה. הוא הבין את זה מהתחלה.

וידאו: צילום – רענן; עריכה – תומר "כרובי" ברעם