שיחה עם מלאך המוות
כמו בכל שנה, אני חוגג את יום הולדתי השני – לאחר שמתתי (כמה דרמטי) פעמיים היום בשנת 99 כולל שתי החייאות.
19/11/99
– שלום לך מר שבתאי. סוף סוף אנחנו נפגשים…
– אתה לא רציני; זה אתה?
– מה לעשות
– לא, כי דמיינתי אותך אחרת לגמרי.
– כן, אני מכיר את כל הדימויים שלי אצלכם. שחור או אדום?
– מה?
– באיזה צבע היה העור שלי, שחור או אדום?
– האמת? תמיד היית מכוסה בגלימה שחורה. כך שלא חשבתי על זה עד הסוף
– עם החרמש וזה…
– ברור
– נו.. אני רגיל לתשובות כאלו…
– ואין לך פרצוף של עז. הנוצרים טעו, הא?
– אתה מכיר מישהו שהוא לא עז ושיש לו פרצוף של עז?
– אהבלות לשמה
– זה אתה אמרת.. אני מהאו"ם
– אבל בטח לא חשבתי שתיראה כמו משה רבנו כשקיבל את התורה
– כלומר?
– בחייאת דינאק. עור לבן זוהר עם זקן לבן?!
– שתדע לך שגם כאן הכל דימויים. משה רבנו היה שחור לגמרי
– כושי?
– שששש.. כבר לא אומרים כושי
– נו, מה אתה רוצה שאני אגיד? אפריקאן-אזיאתיאן? אז הוא היה כושי?
– ידעתי שיהיה לי קשה איתך. כן, הוא היה שחור. סוג של…
– והקרניים מהאור שיצאו לו מהראש במעמד קבלת התורה וכל זה?
– נו, ולכושי לא יכולות לצאת קרני אור מהראש? עזוב אותך נו…
– צודק… ואגב, אמרת "כושי"
– אם תספר למישהו אני אכחיש… למי אתה חושב שיאמינו?
– וואלה… 😃
* * *
– אז…
– אז, זהו? אני מת? נפגשנו סוף סוף?
– כרגע אתה מת לגמרי, אבל אני לגמרי לא סגור על זה שזה יישאר ככה
– איך זה?
– איכשהו המוות לא תופס אצלך – בטח הרגשת את זה כבר
– כן, הבנתי את זה כבר מזמן
– איך הבנת?!
– הסכין, הרסיס שפגעו וכאילו כלום, התאונות שלא קרה בהן כלום…
– בטח כבר חשבת שאתה חסין ממוות…
– דווקא להפך. הייתי בטוח שניפגש כבר מזמן
– כן… אני נזכר. אבל תדע לך שדווקא המדבקה המטופשת ההיא שלך על האופנוע הצילה אותך
– מדבקה?
– "Death wish"
– זו ששמתי על האופנועים שלי?
– כן
– אתה צוחק
– ממש לא. כך יצא
– איך?
– סוג של הפוך על הפוך
– ובגללה ניצלתי?
– אין לי הסבר אחר. משהו קוסמי שגם אני לא מבין אותו. אפילו אני…
– דווקא לא היה אכפת לי למות אז…
– אני יודע, אבל החשבנו לך את זה כטיפשות לא מזיקה וויתרנו עליך
– מממממ.. אז אתה מלאך המוות…
– בכבודי ובעצמי
– אתה ממש לא נראה כמו מוות
– תראה מה זה עולם…
– צ'מע, נעים לפגוש אותך סוף סוף…
– לטעמי נפגשנו מהר מדי
– באמת? למה?
– יש לך לב טוב
– כן, אבל "תמיד הטובים הולכים ראשונים", לא?
– אל תגזים. אתה לא עד כדי כך טוב 😀.
– אז מה אנחנו עושים עכשיו?
– לא יודע. מחכים. רוצה בינתיים סיור?
– האמת היא שלא. אני רוצה להיות מופתע
– איך שבא לך. ממילא לא נראה לי שתמות עכשיו
– אבל אני כבר מת
– כן, אבל למטה עובדים חזק על להחיות אותך. 'סתכל
– האמת? אם לא ההורים שלי שכואב לי עליהם? הייתי מבקש ממך לדאוג שאשאר כבר כאן
– למה?
– נראה לי סידור יותר נח מלחיות חיים מטופשים וחסרי תכלית
– מטופשים?
– כן
– למה?
– איך אני אסביר לך… אתה מכיר את כל אלה שלא נולדו ולא חיו?
– מן הסתם לא
– והעולם המשיך להתנהל כרגיל, לא? ואתה חושב שההורים של אלה שלא נולדו, או מישהו אחר בכלל, מצטער על זה שהם לא נולדו ולא חיו?
– כנראה שלא
– ואם אני למשל לא הייתי נולד ולא חי, הייתי חסר למישהו? אפילו לעצמי?
– כנראה שלא
– אז בעצם אין משמעות לחיים אם לא חיית אותם. וגם משחיית אותם, אז מה? בשביל מה? חיית, מתת, והעולם ממשיך להתנהל ובכלל לא אכפת לו אם נולדת וחיית ומתת, או שלא נולדת בכלל
– אלא אם אתה מעמיד דור המשך
– עזוב אותך. כאילו, מישהו יזכור בעוד 100 שנה שחיית? שהיית כאן בכלל? אפילו לא הנינים שלך. אז בשביל מה כל הבלאגן וכל המאמץ? הרי אנחנו לא שונים מהחיות שחיות ומתות ואף אחד לא יודע שהן בכלל חיו, ולא כל שכן, מתי מתו. פשוט אצלנו זה לוקח דור שניים נוספים. וכמה מאמץ וסבל שאנחנו משקיעים בזה… אנחנו בסך הכל חיות, אבל עם שכל. זה לא מעניין. וגם אם יזכרו. אז בשביל להיזכר? זה אווילי.
– אז בעצם אתה אומר שבני האדם… מה?
– יותר מהכל? מסכנים…
– למה?
– בגלל שניחנו בתבונה. בבינה. ברגשות.
– גם לחיות יש כאלה
– כן, אבל הם לא נקשרים לתא משפחתי ומתאבלים עליו כל החיים
– כלומר?
– כלומר שבני האדם התפתחו, הקימו בתבונתם מערכות שלמות ומתקדמות שיסדרו להם את החיים, קשרו קשרים משפחתיים ענפים, אבל המערכות האלו משעבדות אותם, והקשרים המשפחתיים גורמים להם לכאב. הם נלחמים, הורגים, מתים, סובלים, מתאמצים לחיות. ומצד שני, החיות נולדות, חיות, מתות, ובזה זה נגמר. אף חיה לא חשה צער על זה שהיא לא מספקת את כל צרכי הילדים שלה, ואף חיה לא מתאבלת על ההורים שלה, נכון?
– הבנתי. אבל ולמה חסרי תכלית?
– כי בינינו, בסוף אתה מת. אז למה זה טוב? חיית, לא חיית, אין לזה שום משמעות מבחינת היקום
– לא ממש עמיר. הרי יש דמויות שהעולם לא שוכח: משה רבנו, אלכסנדר מוקדון, ישו ועוד כמה וכמה מנהיגים דגולים…
– נו, והם כולם סבלו כל החיים בשביל להיזכר. למי היום אכפת מאלכסנדר מוקדון?! מקסימום למורה להיסטוריה, וגם זה רק עד שהיא יוצאת לפנסיה. שוב, אין לחייהם שום משמעות אמיתית. הרי בשביל זה המציאו את הדתות
– היתה לי הרגשה שתגיע לזה. כלומר?
– מתישהו מישהו הבין את חוסר התכלית שבחיים, והמציא את הדת ואיתה את העולם הבא: חיה בעולם הזה והיה אדם טוב, כדי שהעולם הבא שלך יהיה מצוין. "העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם האמת", מכיר?
– כן
– אז בשביל מה זה טוב? אל תיוולד בכלל, ולא תעבור את כל דאגות החיים, הפרנסה, המלחמות כדי לשרוד. החיים בעיני הם כמו מנוע שיודע לייצר דלק, אבל משתמש בדלק שהוא מייצר רק כדי להמשיך לפעול ברוטינה אינסופית. הרי הוא יכול היה לחסוך לעצמו את הכל אם לא היה נוצר כלל. כך בני האדם. עובדים כדי שיהיה להם אוכל ואוכלים כדי לחיות. אין לזה שום משמעות אמיתית מלבד הישרדות טפשית שיצר החיים מושך אותם אליה. החיים עצמם, הם אלה שמיותרים.
– אבל זה לא ממש נכון, יש את רגעי האושר, השמחה, ההצלחה…
– אם אתה חוזר לשם כנראה שלא הייתי ברור מספיק… כל זה, כל מחזור החיים הזה, הוא מיותר. קיים או לא קיים, אושר או עצב, הכל מיותר. אין שום צורך לחיות 80 או 90 שנה של חיים ולהרגיש את אותן הצלחות, אכזבות, אהבות, התרסקויות, אושר, עצב וכולי. כל מחזור החיים הזה בכלל, הוא מיותר לחלוטין. ממש כמו אותו מנוע שיודע לייצר דלק, אבל משתמש בדלק שהוא מייצר רק כדי להמשיך לפעול כדי שיוכל לייצר דלק כדי שיוכל להמשיך לפעול וחוזר חלילה. מתישהו בני האדם הכירו בכך, והחכמים שבהם המציאו את העולם הבא.
– צ'מע, מעניין. הייתי יכול להמשיך ככה עוד שעות
– נשמע לי שיש "אבל" שמגיע…
– אתה צודק. נראה לי שאין לנו יותר מדי זמן
– מה זה אומר?
– שאתה חוזר הביתה
– מבאס
– למה?
– נחמד לי פה. יש בי פתאום שלווה שמעולם לא ידעתי שיכולה להיות בי
– כן, גם אני מצטער
– על מה יש ל-ך להצטער?
– שאתה לא נשאר פה אתי. אני לא רגיל למצב שמישהו מגיע אלי נינוח כל כך ועוד רוצה להישאר
– נו.. כי בני האדם לא מבינים כלום. חיים ונלחמים בשביל כלום, ומתים בשביל שטויות
– ככה אתה רואה את זה. הם רואים את זה אחרת
– בגלל זה הם לא מבינים כלום
– אז באמת היית מעדיף להישאר למות?
– כן
– שנתאמץ בשבילך?
– לא. פתאום נזכרתי בהורים שלי. לא רוצה לשבור להם את הלב
– כבוד
– אבל בא נעשה עסק…
– שהוא?
– אם ההורים שלי מתים לפני שאני מקים משפחה וילדים, אתה דואג לי להגיע לכאן?
– זה לא תלוי בי
– מה זאת אומרת?
– אף אחד לא מחליט למישהו מתי הוא ימות. גם לא "הוא".
– וכל המוות מתאונות ומלחמות?
– אתם עושים את זה לעצמכם
– ועכשיו אם ההחייאה הזו תצליח או לא…
– אנחנו לא מתערבים. תלוי ברופאים שלך, והם נראים טובים…
– אז אתם פה למעלה לא אחראים על המוות?
– בעיקרון לא, למעט מקרים חריגים. כמו בכל תחום אחר
– אתה לא רציני…
– נשבע לך
– ואם אני מבקש?
– זה לא יעזור. אתה תצטרך לדאוג להגיע לכאן ביוזמתך
– איך ביוזמתי?
– נו.. לדאוג לשלוח לכאן את עצמך
– להתאבד???!
– כן
– קשה לי להאמין שאני אעשה את זה. אני ריאלי, לא דכאוני. אני אצטרך את עזרתך האדיבה
– אני אעלה את הבקשה המאד חריגה שלך. נראה לי שיהיה בסדר ☺
– לסמוך עליך?
– אני מאד אשתדל
– מילה?
– מילה
– מספיק טוב לי
* * *
– רגע, ומה אם תקים משפחה לפני שההורים שלך יגיעו אלי?
– אז אני אמשיך לחיות בשבילם
– בשביל המשפחה?
– ברור. יש לנו בינה, רגשות, אחריות, זוכר? אנחנו כבר לא חיות
– ולא תבוא?
– לא
– אז הורים, משפחה. או קיי. רשמתי. ואחים? שאר המשפחה?
– יש להם את החיים שלהם והמשפחות שלהם. הם ימשיכו לחיות וייעצבו כנראה מדי פעם בפעם כשיזכרו בי. המצפון שלי יכול לחיות עם זה
– נראה לי שאתה כבר צריך לחזור למטה
– בעסה
– כן, אבל מה לעשות…
– הצליחה להם ההחייאה?
– כן. ככה זה נראה
– טוב, לפחות ההורים שלי ישמחו שאני חי
– בהחלט
– אז אם לא הורים ולא משפחה משלך, ניפגש רק עוד כמה עשרות שנים?
– לצערי
– גם לצערי
– ממממ…
– זה בטח מפתיע לומר את זה למלאך המוות, אבל… אני אוהב אותך
– לא, ממך זה לא מפתיע. גם אני אוהב אותך
– עוד ניפגש…
– זה, בטוח!
להיפגש איתו זה החלק הקל.
מה שלא קל/פשוט/נעים/כייף זה להמתין לו. שנים!
במבואה. טרקלין. פואייה. או סתם אקווריום בלתי נראה בין המון אנשים, כמוך. לכאורה.
מתוך שעמום אתה בוהה במחוגים אשר על הקיר. מרוכז. מזרז את תנועתם כמו היית אורי גלר. דר איז נו ספון.
או סתם מעשן. או שותה. או גם וגם. או מזיין בלי קונדום נפקנית בדימוס אשר התעלקה עליך בטינדר.
או רוכב על אופנוע. (פפפפ אופנוע)
או גם וגם וגם
באחד הלילות השקטים הנדירים של תל הביב של הלבנט אתה תתעורר בשלוש בבוקר מפלאשים ובומים. מהר מאד תבין שזו סתם סערת ברקים אז תלבש מהר את גופיית הסבא ומכנסי המד"ס מהבאקום ותצא לשדה ללכוד אותם.
נמאס לך כבר להמתין! אז יאללה! תהייה כבר כליא ברק!
(כשהיית נער שמעת על הילד שרץ לבד על חוף הים במכמורת מתאמן לגיוס … ונהרג מפגיעה ישירה. של קטיושקה טועה. אז למה לא אתה?)
אבל לא. במקום זה תהייה הצופה היחיד באולם ענק וריק. על הבמה סופת ברקים.
והכל לכבודך.
אז איך אומרים אצלנו – הנפילה (או קפיצה) מבניין רב קומות אינה הורגת!
זה המפגש עם האספלט.
כתיבה יפה ומעניינת. שאפו.
אני מניח שכל הפלס הזה עלה ברכיבה ארוכה שלך . בכל אופן נהניתי.
אם אני רוכב וחושב על מוות – אני כנראה רוכב לאט מדי – מוריד הילוך ונותן גז עד שזה נעלם.
שלום לך יש לך כינוי יפה ואני מאוד מתחברת לזה הוויה שאתה חוויה אני ראיתי אותה במציאות מספר פעמים וכבר לא מלחיץ או מפחיד אותי כלום אז אין לי בעיה אם מלך המוות אולי יש לו בעיה איתי בכל מקרה אהבתי את מה שרשמת תהנה מהחיים למראות שהכל בולשיט