שיעורים בענווה

יום שישי. 12 בצהריים. תם טקס הטיפול.

כלי הניתוח עדיין פרוסים על השולחן, שמן חדש בקרביו של האופנוע, גם פילטר שמן, הברגים כולם נסגרו בהצלחה, אוויר נוקז מבורג פילטר השמן, ספוג האוויר נוקה והוזלף שמן משובח עם חומציות אפסית…

כל הטקס בוצע כדת וכדין עם תפילות לחומרא.

ציפרניים שחורות, ושחור שמבליט את ערוצי כפות הידיים המסוקסות אך יודעות את המלאכה.

גבר גבר!

QQQ

מגיעה ילדה של השכנים. גוררת את אופני ה"האלו קיטי" הוורודות שלה ישר לתוך קודש הקודשים!

“מקולקל. תתקן?”

שרשרת שיצאה ממקומה, חלודה לגמרי ותפוסה. בכלל, נראה שהיא משתה את הוורוד הזה מתחתית הנהר.

“כמובן מתוקונת. הכלים כבר בחוץ. אני מהמר על 14. בוקסה. משושה. 14. הנה אני שולף משולחן הניתוחים"

“מה?”

“לא משנה. בואי תעזרי לי להפוך אותם"

בנוהל: מלביש את השרשרת על שן אחת ומסובב – נתקע.

מוזר. מבצע את אותה פעולה מעט יותר בנחישות – נתקע.

ויותר נחוש…

מחפש איפה ומה תוקע את הסיבוב – כלום!

אז בעוד יותר נחישות,

זה כבר נהיה מביך.

הילדה, שכבר רבע שעה מהווה משקולת קיבוע שואלת באמפתיה – “שאקרא לאבא? הוא יעזור לנו"

“מה פיתאום?! נראה לך? מה הוא כבר מבין?”

עוד רבע שעה של נחישות ומשקולת קיבוע ורק אלוהי החס וחלילות יודע מה גרם לי לנסות לסובב… בכיוון ההפוך.

והפלא ופלא! השרשרת מתלבשת על הגל"ש כמו מרגרינה!

בתחקיר לאחר אירוע (תוך כדי אירוע מתגלגל) נזכרתי שגם לי בילדותי היו אופנים כאלה כחולות.

מעצור רגל קוראים לזה. ואף החלפתי לא פעם את המנגנון, לאחר ששברתי אותו. עוד באירופה.

QQQ

“רואה מאיונת? צ'יק צ'אק סידרנו! עכשיו רק נמתח את השרשרת כדי שלא תשתחרר שוב, ונשמן. אני אפילו אשים לך את השמן של הביוקר, של המקצוענים. שצובע את השרשרת בלבן. הנה תראי איזו שרשרת יפה ולבנה יש לי באופנוע".

ילדה יפה מאיה. עם עיניי דבש גדולות וחולמניות. דרכן היא רואה עולם קסום ומופלא עם חוקים פיזיקאלים וכללי משחק משלו. ולפעמים, אם ממש מתרכזים, ניתן לקבל בבואה רגעית של העולם הזה.

“טוב"

קלעתי בול עם ה-14! גבר גבר.

משחרר ברגים. מושך גלגל – לא זז.

משחרר עוד. מושך בנחישות. לא זז.

היופי במשקולת הקיבוע בא לידי ביטוי הפעם בכך שהיא לא מוציאה הגה! אבל אני שומע את הקריאה הרועמת בקודקוד שלה וקורא את שפתיה הלא נעות – “לקרוא לאבא?”

עם פטיש בנאים אני הולם בציר. בנחישות.

לא זז.

ביאוש תהומי אני מפריד לגמרי את האומים מהציר. איתם נופלות לוחיות הקיבוע של גלגלי העזר שאינם, חושפות את האומים האמיתיים שמקבעים את הציר לשילדה. אותם אומים סוררים שהפרדתי כחודש לפני במו ידיי, הן עצמן במו ידייהן הידקו על הלוחיות כדי שלא ילכו לאיבוד…

QQQ

אני אומר למשקולת – “אמרת שאת יודעת בלי גלגלי עזר? ביקשת שאסיר? הנה הסרתי, עכשיו תעשי סיבוב שאראה! תוכיחי!” ותוך שאני צופה בה מפדלת במהירות, פתאום היא דופקת חרקה כמו אחרון הפושטקים בשכונה – עם מעצור הרגל.