שיר הלל לשליח

 מאת: גדי וילצ'רסקי 

כשאתה בוחר לעבוד במשלוחים אתה יודע בדיוק למה אתה עושה את זה: אתה סטלן, אתה לא יכול לחיות עם בוס על הראש, ובטח שאתה לא מסוגל לספוג מגע עם לקוחות במשך יותר מ-20 שניות.

אתה משייט בדרכים ומתחבר לעצמך: אתה חושב לעצמך, שר לעצמך, מתקרב לעצמך, ממש כמו בטיול ארוך במזרח. ובטיול כמו בטיול אתה גם נהיה רוחני: אתה כבר לא רואה רמזורים, מכוניות והולכי רגל, אתה רואה רק מספרים ירוקים עולים ויורדים, כמו במטריקס, ואתה הוא האחד.

מתחילות לך מחשבות פילוסופיות: "מהם הרמזורים בעצם? עמודי אורות שמחליטים בשבילנו מתי לפנות בשבילי החיים?" אתה נהיה מאסטר, אתה רוכב על האופנוע כמו היה סוס אצילי; אתה מרגיש אותו, אתה נושם אותו, אתם גוף אחד – רק אתה מסוגל לעצור אותו ברמזור באמצעות הגז בלבד, בלי הברקסים ובלי להיעזר ברגליים – זאת אהבת אמת, זאת משמעותה של אינטימיות.

לא סתם קוראים לך שליח – אתה לגמרי בשליחות, ולפעמים אתה תוהה למה אין לך סירנה כמו לאמבולנס או לכבאית, אתה הרי ממהר עכשיו לכבות את רעבם של בני האדם, זה נעלה לפחות כמו לכבות שריפה.

כששוטר תנועה עוצר אותך על מהירות אתה מרגיש ממש כמו צ'ה גווארה שנתפס ע"י השלטונות – גם צ'ה עבד בשביל האזרחים וגם הוא נרדף ע"י המשטר. מה הם מבינים בכלל המנייאק האלה? יושבים להם מדושנים בניידות המחוממות שלהם, שעה שאתה מפלס באומץ שביל דו-גלגלי ברוח ובסערה. את השוטרים שרוכבים על אופנועים אתה הכי מתעב. בעיניך הם שליחים שבגדו, רוכבים כמוך שערקו לצבא האויב.

אתה חוזר הביתה, מוריד את הקסדה והמדים והיא רואה שוב בעיניך את הזוועות: את המכוניות שחתכו אותך, את נהגי המוניות שקיללו אותך, את הצעקות של הבוס, את הלקוח שבחיוך מאולץ הביא לך את הסכום המדויק ותוך כדי שהוא מדבר בטלפון טרק לך את הדלת בפנים, את הכלב שרדף אחריך עד היציאה מכרמליה, את ההחלקה בסיבוב של פרויד, את המרק שנשפך לך בארגז ואיכשהו הצלחת להחזיר אותו לקופסה… היא רואה את הכל, אבל היא לעולם לא תבין אותך באמת.