תבורכנה האופנועניות!

מאת: נורית הדרי

בשביל שאישה תעלה על אופנוע, ותבחר בו כאמצעי התחבורה הקבוע שלה, היא צריכה להפטר לא רק ממיליון שנות סירוס ודיכוי, אלא גם מצבת מסיבית של לחצי נפש שאינה מביישת פרחי טייס בשבוע האימון לקראת עמידה בעינויים.

חופש תנועה עבור אישה הוא דבר שהאנושות היתה צריכה להסתגל אליו אלפי שנים ולעבור בשבילו תהפוכות אבולוציוניות רחבות היקף. אבל חופש אישי, סקסי ומצפצף על היקום כמו אישה על אופנוע, שרוכבת בשביל התענוג שלה ומדגישה את השליטה שלה בזמן ובמרחב,זה כבר משהו אחר! זאת כבר התרסת חתרנות בוטה ומהדהדת של אישה שאומרת בעצם תנוחת הישיבה שלה על הגדול הרוטט הזה "אני כאן בשבילי… ובשבילי בלבד!"

ואני שואלת : האם הנערים, הבחורים, הגברברים והגברים בשטח בכלל מוכנים לקראת להקות של תואמות טריניטי על דוקאטי 998?
האומנם תשאו בגאון, קוראים יקרים, את מראיה של בחורה שמתרוממת לווילי לאורך השדרה ומסיימת בנעיצת גלגל קדמי באספלט כהכנה לפניה עיוורת ימינה ובכך משאירה אתכם מוכי-אגו-גברי מאחור?
הממ… זה כבר משהו אחר.

צ'יק הוליבודית על דוקאטי. הווו… זה תורם המון למפלס החירמון ולהתרוממות הנפש באופן כללי. אבל כשנזכרים בעצם במי מדובר, ביום יום, נעשה הדבר לפתע "אישית לוחצת כזאת" ולא ממש נעימה שהרי מדובר באמא שלי, באחותי ו…השם ישמרנו, אישתי ואם ילדי!
כשזה מתקרב לסביבה המשפחתית הזאת, מתחילים הגברים להיזכר לפתע עד כמה העולם הוא מקום מסוכן בשביל נשים.

כי זה לא שיש לגברים איזו התנגדות שוביניסטית סתמית ופרימיטיבית, הרי אנחנו מתים על נשים אופנועניות! אלא שאישה לא ממש בנויה לתפעל תותח על 1000 סמ"ק, לא? הכוונה פיזית, כאילו, המבנה שלה….היא אמורה להיות קטנה וענוגה לא? מה יהיה אם הוא ייפול? איך היא תרים אותו?
מה, מישהו באמת חושב שנשים יכולות לשרוד את הפיח בפרצוף, את חום האימים באוגוסט על הקסדה, את פלגי הזיעה בתוך המעיל , ואת דרקוני-המזדה הממוזגים המאיימים להשליך אותן מרוסקות אל שולי הכביש?
ואיך הן תשמורנה על המראה המצודד שלהן עם האיפור והפן בתנאים האלה? ובכלל, הן צריכות לשמור על עצמן, הנשים שלנו, כי יום אחד הן תלדנה לנו ילדים…..

וכך מתברר, שחטובות צעירות על אופנועים הן עניין משובב נפש: כל זמן שהן על המסך הגדול ואני עם הג'יקסר שלי שחונה ממש מול הכניסה לקולנוע – אבל נשים על משמרתן הביולוגית? זה כבר לא כל כך רצוי.
אז במחשבה שניה, אולי בכל זאת כדאי לסבול את הנדנודים של האישה בבית? שהרי אנחנו לא באמת רוצים אותה לצידנו ברמזור…
ובכן, בשביל לעלות על אופנוע, אישה צריכה לצפצף על ההגיגים, התפיסות, העמדות והאמונות שהודגמו למעלה. בשביל להוציא רישיון על כלי כל כך "לא מהוגן", היא צריכה להיאבק י-ו-ת-ר מאשר על זכות הבחירה למועצת גדולי התורה.
בשביל לחיות כאופנוענית היא צריכה לעבור רמות עצומות של עמידות ללחצים רגשיים שמפעילים אמא ואבא היקרים , הגבר הדואג שלידה ואמא שלו.
חלומות חופש הם עניין מתוק מאוד אבל איך זה שאף פעם אנחנו לא רואים בתמונה רומנטית אישה רוכבת אל השקיעה לבד, לבד, לבד?

איך זה שכשאין אף אחד בשטח, אלא מדבר של חול וחול שנבחר במיוחד לרכיבת אנדורו ממושכת – התמצית המרוכזת בהא הידיעה של היות אדם עם עצמו – אנחנו אף פעם לא נדמיין שם אישה? אף פעם לא נחשוב אישה בהקשרים נטולי חיים חברתיים כמו בתצלומים היותר הרואיים מגלריית התמונות של פריס דקר?

וזה לב ליבו של העניין: בשביל שנשים תהגרנה בהמוניהן מהמושב האחורי אל הכידון (לא בשביל להצטלם, אלא בשביל לעשות שם את מעשה הגבר) הן צריכות לתפוס את עצמן כפרט, כבודד, כבת חווה שהעדפותיה ,תכניותיה, ואישיותה הם השיקולים היחידים המוליכים את חייה. הן צריכות לשבת ברגליים פשוקות לרווחה ולהאמין בעצמן בלבד.
במילים אחרות: הן צריכות לצפצף….ווואי כמה שהן צריכות לצפצף…

ועל זה אני אומרת : תבורכנה האופנועניות!